לא מעט מאמרים בחנו את ההשפעה שיש לשותפות של הרעיה בחייו הפוליטיים של בעלה, למידת מעורבותה והאם מעורבות זו היא משמעותית.
גם מצד הבוחרים הייתה קיימת ההבנה לחשיבות המעורבות הזו ואל ההבנה הזו התלוותה כפועל יוצא, ההשוואה בין הנשים ("כדור טניס או כדור שלג").
כבר במאה ה-19 נהגו רעיות נשיאים להיות שותפות בחיים הציבוריים של בן זוגן, לענות על מכתבים, לקרוא את מסמכיו, לטפח קשרי ידידות שבעתיד ישמשו לתועלתו הפוליטית, לעודד את התמיכה בו בקרב ציבור הבוחרים, להתערב בנעשה תוך שהן מציגות דעות פוליטיות נחרצות ומגובשות ואף לנדות את אלו שהעזו לבקר את מדיניותו. ולמרות כל זאת, חלקן נשארו אהודות, ולא נמתחה עליהן ביקורת.
לעומת זאת ידוע על תקופות שלטון שבהן הייתה הרעיה אהודה, חובקה ע"י העם משום שראתה בעוניו, שחררה אותו מעול מיסים, תרמה באופן עקבי למשפחות נזקקות, אימצה לחיקה ילדים יתומים וכמו נחשבה ל"רובין הוד" של העניים, לא היססה להפנות עורף לחצר המלוכה האצילית והבזבזנית וזכתה בכך להערצת העם.
מארי אנטואנט מלכת צרפת בימים שלפני המהפכה הצרפתית נקשרת בתודעה של רבים למשפט שיוחס לה: "אם אין לחם תאכלו עוגות", משפט שלא נהגה על ידה אלא ע"י ז'אן ז'ק רוסו, אך נקשר לשמה על מנת להאיר באור צורם את סבלם של בני עמה. אותה אמרה מפורסמת באה בעצם להציג זווית אחת של מארי אנטואנט בזמן ששלטה בצרפת לצד בעלה המלך לואי ה- 16, זווית של מלוכה מושחתת, נהנתנית, ראוותנית, שחיה על חשבון העם העני, שאינה רואה את סבלו, וקל וחומר אינה שותפה לו.
למרות פרשת הענק, ואף על פי שלא הייתה חלק מהונאת היהלומים, תיזכר לה אשמתה ההיסטורית ביחס ישיר לאופייה ההדוניסטי. כשפריז כולה רעשה וגעשה כשסיפור הענק התפרסם, ציפו כולם, העם והאצולה לזיכויו של הקרדינל רואן. כולם סברו שאינו רמאי אלא מרומה ולכן יש לזכותו.
לואי ה-16 התנהג בצורה שונה לגמרי ממה שהציע מקיאוולי בהגדירו את "הנסיך" (השליט). לדעת מקיאוולי ה"נסיך" רשאי לפעול בכוח לנוכח תוקפנות מחוץ ומבית. הוא רשאי לשנות את התנהגותו לנוכח נסיבות תנאי החיים, ומכיוון שמדובר בפוליטיקה הוא יכול להחזיק בכוח ובמרמה, יכול לשקר ולבגוד אם הוא מוכרח ובכלל, יכול "לעשות כל מה שהנסיבות דורשות ממנו גם אם יש צורך להתעלם מהערכים המוסריים ומדרכי ההתנהגות הנוצריות". הוא אינו צריך להציג לנתיניו דוגמה מוסרית.
השקפתו של מקיאוולי בענייני מוסר ופוליטיקה אינה מציבה כתנאי שהמלך יהיה שליט טוב וכפועל יוצא מכך – אדם טוב. כאשר סיפור הענק הפך לעניין מדיני היינו מצפים שהמלך ייתן את הטון, ישקם את כבוד רעייתו ובכך יוציא אותה זכאית. אך במקום מלך חזק וכריזמטי התוודענו למלך הססן, כושל, חסר בטחון ורפה שלא השכיל לתבוע את עלבונה של המלכה ובמקום זה סלל את דרכה של מארי אנטואנט לקונסיג'רי (בית הכלא) ומשם לגרדום.
כאנטיתזה למנהיג רפה, הססן וחלש אפשר לראות את ביבי נתניהו. למרות הדיווחים המגיעים מכיוונה של רעייתו בנוגע ליחסה לעובדים תחתיה, ולמרות אהבתה לשמפניה ותכשיטים סגנונה ההדוניסטי הדומה לזה של מרי אנטואנט, ואישיותה הדמונית, נתניהו לא נמנע מלצאת לתקשורת ולהגן עליה. גם אם הופעתו המעט רגשנית של נתניהו, המלווה בדמעות, אינה משכנעת אותנו אנחנו עדיין עדים לעמידה איתנה לצד אשתו ולא להפקרת האשה כפי שנהג לואי ה-16.
למרות שניקולו מקיאוולי חי בין המאות ה 15-16 ולמרות שמהפכת הדפוס התרחשה במאה ה-15 לא השכיל לואי ה-16 להבדיל מבנימין נתניהו לקרוא את כתביו של מקיאוולי, חבל!
הכותבת היא בוגרת חטיבת מדעי המדינה באקדמית גליל מערבי.