חרדת נטישה בקרב ילדים – למה זה קורה ואיך מטפלים?
ילדים בגילאי המעון והגן, וכן גם תינוקות וטף כמובן, תלויים די לחלוטין בהוריהם אשר דואגים באופן טבעי לכל מחסורם. אנו כהורים נוהגים לדאוג לרווחת הילדים, מספקים תחושת חום וביטחון, והפעוטות נוטים לפתח תחושת תלות ברורה בהורה.
מחקרים שונים בתחום מספרים כי חרדת נטישה היא לרוב תהליך טבעי שמתרחש בקרב ילדים בגילאים שבין 8 חודשים לשנתיים וחצי. חרדה זו למעשה חלק מההתפתחות התקינה של הפעוט ומוגדרת כמצב פסיכולוגי שבו כל ילד חרד מנטישת ההורים אליהם הוא קשור מבחינה רגשית.
בתקופה זו הילד נוטה להגיב בבכי ובתחושת חוסר אונים כאשר ההורה עוזב את סביבתו הקרובה ויודע להבחין בין ההורה למבוגר אחר אבל עדיין לא מפנים כי ההורה אמור לחזור לאחר שנעלם ממבטו. תקופה זו תמה עם ניסיונו וכאשר חודרת אליו ההבנה שההורה ישוב לאחר זמן מה.
כאשר שלב זה בהפנמה וההכרה של הילד מתעכב או אינו מגיע לכדי בשלות טבעית, אזי חרדת הנטישה הופכת לבעיה פתולוגית מובנית שיש לטפלה. במרבית המקרים, ניתן להבחין בתסמינים שונים לחרדה זו – פיזיים, נפשיים והתנהגותיים: התסמינים הפיזיים מתבטאים לרוב בכאב ראש /ואו כאבי בטן סמוך לזמן הפרידה מהילד; התסמינים הנפשיים מתבטאים בדיכאון, בעיות שינה, עצבות, פחד מופרז מהפרידה וכו' כך למשל לעיתים קרובות הילד רואה בפרידה כמאורע כואב ורציני ומגיב אליו בהתאם; התסמינים ההתנהגותיים מאופיינים בכך שהילד טוען שלא אוהבים אותו מספיק ושלא שמים לב אליו, כל דוגמא הילד יסרב לישון לבד ועלול לעשות דברים שחלקם בעלי אופי שלילי על מנת למשוך תשומת לב - סימפטומים אלו חייבים להדליק נורות אזהרה אצל כל הורה.
טיפול בילדים הסובלים מחרדת נטישה הולך לרוב מן הקל אל הכבד ואיש מקצוע המתמחה בטיפול בחרדות ימליץ במרבית המקרים על פעולות ראשוניות הכוללות טיפול שמרני שיתמקד בניסיון להחזיר לילד את הביטחון בהוריו. ככלל, לא מומלץ להשאיר את הילד בבית או להפסיק לשלוח אותו למוסדות החינוכיים, בין אם זה המעון, הגן או בית הספר.
חשוב להישאר זמן רב עם הילד ולהפחית בהדרגה את משך השהות עימו. במקביל, יש צורך לחזק את הקשר שלו עם הדמות המחנכת הסמכותית שבמוסד הלימודים. עליו להבין כי הגננת או המורה דואגים לו ושהוא אינו נמצא במקום עוין כאשר הוריו אינם לידו. בגילאים צעירים אפשר גם לנקוט בשיטת החיזוקים כלומר, הבטחה לילד אשר אינו בוכה בעת הפרידה בבוקר מהוריו, לקבלת תגמול סמלי בעת חזרתו הביתה.
בכל המקרים הללו, איש המקצוע אינו מעורב ישירות בהתנהלות מול הילד וכל הטיפול נעשה למעשה על ידי ההורים. הגורם המקצועי נותן הנחיות ברורות והדרכה מסודרת ומוסר הערותיו על סמך דיווחי ההורים. במקרים מסוימים, נעשה גם טיפול במסגרת משפחתית מול הילד ומול ההורים במקביל.
לרוב, טיפול זה מסייע ואין צורך להשתמש בתרופות לטובת מתן סיוע נוסף. חשוב לציין, כי ככל שמגיעים בשלב ראשוני לטיפול כן התופעה נוטה להעלם מוקדם יותר וחוסר טיפול עלול לגרום לנזקים נפשיים מתמשכים בגילאים בוגרים יותר.