מתווה טראמפ: תוכנית מדינית במתכונת דוקטרינת הנסיגות

אפילו אולמרט טען בהצגת תוכנית ההתכנסות שהוא מבטיח את עתיד מפעל ההתיישבות.

ברלה קרומבי , כ"ד בסיון תש"פ

ברלה קרומבי
ברלה קרומבי
צילום: אהרל'ה קרומבי

ב-1978 מנחם בגין יצא לקמפ דיויד כשהוא נחוש להגן על יהודה ושומרון, כשמאחוריו ההכרזה הידועה "יהיו לנו עוד הרבה אלוני מורה".

בגין לא היה שקרן, הוא באמת חשב איך ליישב את ארץ תנ"ך. רק שבקמפ דיויד בגין השתכנע שכדי לבנות את יהודה ושומרון צריכים לוותר על סיני. המקל והגזר קלאסי, "לתת לאמריקאים משהו". כולנו יודעים איך זה נגמר.

גם אריאל שרון טען עד ליומו האחרון שהוא נותר חסיד מפעל ההתנחלויות. לטענתו מסמך בוש שמבטיח את גושי ההתיישבות הוא הדבר הטוב ביותר שקרה להתיישבות, בזכותו כמובן. הסכמה אמריקאית תקדימית להתיישבות באריאל, מעלה אדומים, גוש עציון ועוד אזורים רבים ביהודה ושומרון.

רק שכדי לקבל את ההסכמה להתיישבות ביהודה ושומרון היה מחיר שישראל נדרשה לשלם: עקירת 21 ישובים בגוש קטין וצפון השומרון ובדוקטורינת המקל והגזר.

אפילו אולמרט טען בהצגת תוכנית ההתכנסות שהוא מבטיח את עתיד מפעל ההתיישבות. הרי אין באמת תכלית בהמשך החזקת ההתנחלויות המבודדות בגב ההר, הוא הסביר. עדיף לוותר עליהן ולהבטיח את כל השאר.

זו התפיסה הקלאסית של חסידי מפעל הנסיגות, מימי בגין ועד אולמרט, עובר בדרך אוסלו ושרון. כולם הסבירו שלא שינו את דעתם. הם ממשיכים לדאוג למפעל ההתיישבות, רק שכדי לקבל הכרה על מה שריאלי, צריכים לוותר על השאר. עבורם זה אף פעם לא היה שטחים תמורת תמורת שלום, אלא שוחים תמורת הכרה בינלאומית.

בנימין נתניהו טען בחורף האחרון שהוא שבר את המשוואה הזו. משהו חדש מתחיל. קודם ריבונות על יהודה ושומרון ואחר כך נדון בתוכנית טראמפ. בלי התניה בין הדברים. לכאורה בפעם הראשונה לא נדרשנו לסגת משטח כדי להבטיח את כל השאר.

אלא שמאז אופוריית הימין בחורף התמונה הולכת ומתבהרת: לאחר שג'ארד קושניר עשה ברקס לריבונות, תוכנית טראמפ לא שונה במהותה מאף תוכנית נסיגה אחרת. מלבד העובדה שלא מתוכננת בה עקירה מעשית של ישובים יהודיים, היא משכפלת את אותה דוקטרינה של נסיגה מהשטח ש"לא ריאלי" להשאר בו בתמורה להכרה לכאורה בכל השאר.

מי שחוגג היום על ההכרה האמריקאית במפעל ההתיישבות, בתמורה להסכמה להקמת מדינה פלסטינית, היה צריך לכאורה לחגוג גם את תוכנית ההתנתקות, שהביאה איתה את מסמך בוש עם הסכמה אמריקאית למפעל ההתיישבות, בתמורה לעקירה קטנה.

נתניהו עצמו הסביר בעבר שזה היה הרציונול שלו בהסכם חברון. בפסק הזמן שלקח מהפוליטיקה הגיע נתניהו לנחם את משפחת זר, לאחר הרצח של גלעד זר הי"ד.

הוא הותקף על ידידו משה זר על מסירת 97% מחברון והסביר שלפני שיצא לחוות וואי התייעץ עם אביו ההיסטוריון בנציון נתניהו. לדבריו אביו אמר לו שאם ימסור את חברון ובכך יסיים את תביעות הערבים והסכמי אוסלו, זה הדבר הנכון. כך נמסרה השליטה הביטחונית על חברון לידי הרשות הפלסטינית.

מאז הסכמי חברון נתניהו היה זהיר יותר. בהתנתקות אמנם תמך, אבל ברגע האחרון התפטר מהממשלה. אין ספק שהוא באמת ובתמים רוצה להבטיח את עתיד יהודה ושומרון. הוא מונע מתודעה היסטורית עמוקה ומחובר לחבלי המולדת. אם היה רוצה לבצע עקירה היה עושה זאת מזמן וכך נמלט מחרב כתבי האישום.

הוא חרף נפשו מנגד, סירב לכל עקירה, גם במחיר ההתנגדות התקשורתית העזה כלפיו והרדיפה המשפטית שהגיעה כצפוי. הוא באמת חרד לגורל ההתיישבות. אבל תפיסתו במובן הזה היא מדינית-ביטחונית והיסטורית, אך לא אמונית. הוא לא רואה בעיה עקרונית במדינה פלסטינית בארץ ישראל, אלא בעיה טקטית.

לכן המסקנה הפשוטה היא שאין לימין ברירה כעת אלא לצאת למאבק אידיאולוגי נחוש נגד תוכנית טראמפ. המאבק הזה אינו נגד נתניהו אלא בעדו. גם ראש הממשלה זקוק למחאות הימין כעת, כדי לאותת לאמריקאים שהוא כבול וכי הימין דוחק אותו לפינה ולא מאפשר לו להכניס את סעיף המדינה הפלסטינית כחלק מהעסקה.

כעת עוד ניתן לשנות. כל עוד תוכנית טראמפ לא הוצגה במלואה ניתן לתקן את הפירצה. הפרדיגמה צריכה להיות פשוטה: קודם החלת ריבונות, ללא תנאים, לפחות על 30% מהשטח ובוודאי לא על פחות, ורק אחר כך דיונים על שאר חלקי התוכנית, ללא אף הצהרה רשמית על התחייבות לקיימה במלואה. כל תוצאה אחרת תהיה הרת אסון ואינה שווה את מחיר הריבונות.