הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב מרדכי אליהו זצ"ל פלאש 90

מאז נגנז ארון התורה, אביהם של ישראל, אבי הרוחני, מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, הלב פועם, רוגש ורועש, השכל אינו תופס את עומק החלל שנוצר מאז חשך השמש בצהריים.

איך אפשר להקיף את דמותו של גאון עולם אשר פקיע שמיה בכל העולם, איך אפשר לסכם למעלה משמונים שנים של לימוד תורה, פסיקה הלכתית, הרבצת תורה והעמדת דורות רבים של תלמידי חכמים, דיינים וראשי ישיבות. אפשר היה לצאת ידי חובה ולומר את שאמר דוד המלך ע"ה "כי אין מילה בלשוני – הן ה' ידעת כלה".

אולם הדחף לכתוב מילים, משפטים עד לכדי נגיעה בקצה המזלג בדמותו של הרב, נובע מהרצון לא למנוע טוב מהדורות הבאים.

גדלותו הנפלאה של מרן הרב זצ"ל לא באה רק מכוח הירושה של אביו המקובל האלקי ח"ר סלימן אליהו זיע"א, אלא בזכות גודל עמלו ויגיעתו בתורה. מגיל קטן הרב יגע ועמל בתורה בכל כוחו, כל ימיו עבד על מידותיו, ולכן זכה שהתורה חיזרה אחר אכסניה שלה והשיג את כל דרגותיו המופלאות בתורה.

מספרים שכבר כשהיה בן שבע שנים בלבד, היה יושב בין הלומדים ומאזין. ניכרים היו בו מגיל צעיר ניצני אהבת התורה והזריזות לכל דבר שבקדושה, עד שאמרו עליו יושבי בית המדרש "זה הקטן, גדול יהיה". וכמאמר אנשים: "בוצין בוצין, מקטפיה ידיע" (ברכות מח, ע"א), שהפרי המשובח ניכר בטיבו כבר מתחילת גידולו.

בתלמוד תורה שלמד, היו הפסקות קצרות למנוחה ולמשחק בין השיעורים. אך בשעה ששאר חבריו ניצלו את ההפסקה כדי לשקוע במשחקים החביבים על ילדי הימים הרחוקים ההם – העדיף הרב להשקיע עצמו בתלמודו. בדקות שבין השיעורים, הרב היה נשאר בכיתה ללמוד עוד משנה ועוד פרק, ולא היה יוצא אלא כדי לשתות מים מן הברז שבחצר.

הרב נעים אליהו זצ"ל, אחיו של הרב, מספר כי בימים ההם היו אנשים שרצו לעודד את הילדים ללמוד תורה למרות העוני הגדול, ולכן היו מחלקים פרסים כספיים לתלמידים שעמדו בהצלחה בבחינה על שלמדו. מרבית הילדים היו קונים בפרס ממתקים, כגון "רחת לקום" (ממתק רך העשוי עמילן, סוכר ומי ורדים) ו"שער אִיל בנת" (פקעת חוטי סוכר אדמדמים), אך הרב היה קונה בכסף בלוק או חצי בלוק קרח. את הקרח היה מביא בגניבה לביתו ומניחו בגיגית; בשעת הלימוד הלילי היה טובל את רגליו במי הקרח שהצטברו בגיגית, כדי שלא להירדם.

מצבה הכלכלי של המשפחה שהיה קשה כבר בחיי אבי הרב, הפך קיצוני לאחר פטירתו. הרב למד תורה מתוך עוני ודוחק עצומים, מתוך רעב ממשי ומתוך מסירות גדולה – ולכן זכה ונתקיימה בו התורה עד אחרית ימיו, כפי שאמרו חכמינו ז"ל: "אף חכמתי היא שעמדה לי. במי אתה מוצא חמאה של תורה? במי שהקיא חלב שינק משדי אמו עליה".

לאחר שהתייתם מאביו, היה נשאר ללמוד בתלמוד תורה גם בזמן ארוחת הצהריים ולא היה חוזר לביתו כדי שלא לצער את אמו; מכיוון שידע שאין בבית די אוכל לכל האחים, לא שב הביתה. במקום מזון – אכל כמה פרקים של משניות ושתה כמה פרקים של תהלים. אחיו של הרב מספרים כי לפעמים היה הולך לבית הכנסת בשעות הערב ולא חוזר אלא לאחר זמן רב; לאֵם היה אומר שהוא הולך לבית הכנסת כדי להתפלל מנחה וערבית, אך באמת היה נשאר לאחר סיום התפילה ולומד משך שעה–שעתיים, ולפעמים אף שלוש; הוא לא היה חוזר מיד כדי שלא לצער את אמו, כי ידע שכאשר יגיע הביתה לא יהיה לה מה להציע לו לאכול.

על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" אומר המדרש:

"מה תמרה וארז גדולים מכל האילנות, כך ישראל גדולים מכל האומות, שנא' (אסתר ט) כי גדול מרדכי וגו'...מה תמרה אם נעקרה אין לה חילופים, כך הם הצדיקים אין להם חילופים בשעה שמתים, שנא' (איוב כח) והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" (מדרש רבה במדבר פרשה ג פסקה א). וכן אומרת הגמרא: "תלמיד חכם שמת אין לו תמורה" (הוריות יג ע"א).

דברי חז"ל אלו מעוררים מספר שאלות:

הדברים סותרים לדברי חז"ל ביומא (לח, ע"ב) האומרים: "אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר 'וזרח השמש ובא השמש' (קהלת א, ה)". יוצא שעוד קודם פטירתו של צדיק, נולד צדיק אחר בעולם, א"כ יש תמורה לצדיק שנפטר. לשון המדרש "בשעה שהם מתים" לא מובן, די אם היו אומרים "אין להם חליפין במיתתם"?

אומנם אכן נולד צדיק אלא שעד שיגדל אותו שנולד להיות צדיק יחלפו שנים רבות, ומי ערב לכך שאותו צדיק יתגלה, וכבר כתב רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש, חלק ב דרוש יד) שהכל תלוי בטיב הדור, אם הדור זכאי, הצדיק הנולד יתגלה לדור, והדור נהנים מאורו וצדקתו ולאורו ילכו. אולם אם אין הדור זכאי, לא יודע טיבו לעולם, ואין העולם ייהנה מטיבו. ולפי זה מובנת קללת הנביא: "ואבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" (ישעיה כט, יד), אומנם יהיו נבונים בדור אחר פטירתם של צדיקים אלא שהם יהיו מכוסים ומוסתרים ולא ירגישו בהם הבריות. לכן באותה שעה שמת צדיק אין לנו תמורתו אין לנו חליפתו.

לכן מרגישים אנו, בני העדה כולה, בניו תלמידיו, איך גלה כבוד מישראל והוסרה העטרה מעל ראשנו, מה גדולה האבדה, מהו החלל הגדול שנוצר בהילקח מאתנו איש טהור וקדוש, ירא אלוקים.

גם אם נאמר שיהיה צדיק כמוהו בעולם, שנולד צדיק במדרגתו של הרב, לתלמידיו לא נקרא תמורה.

כשהחל הרב ללמוד בישיבה, חכם עזרא עטייה ע"ה כבר היה ראש הישיבה. עם כניסתו לישיבה הצטיין הרב בלימודיו; הוא בלט בכישרונותיו, בכוח התמדתו ובשקידתו, וכך הפך להיות תלמידו חביבו של ראש הישיבה, חכם עזרא עטיה ע"ה. עוד בצעירותו העיד עליו שהוא בעל יכולת עיון מופלאה; הוא היה נוהג לומר: תלמידי חכמים רבים יש בישיבתנו, כאלו היודעים את כל התורה כולה, אך תלמידי חכמים בעלי כוח עיון, כאלו המעיינים היטב ופוסקים הלכה מתוך תלמודם, יש אחד בלבד. הדברים כוונו כלפי הצורב הצעיר, הרב מרדכי אליהו זצ"ל. מתוך כך, כבר בהיותו צעיר מאוד, שלח אליו ראש הישיבה אנשים עם שאלות הלכתיות כדי שיענה להם תשובה כהלכה.

ישנם סוגים שונים של גדולי תורה: יש גדולים שהקדישו את חייהם לתורה ושכחו את הציבור, יש גדולים שהקדישו את חייהם למען הציבור וויתרו על לימוד התורה. אצל מרן הרב זצ"ל הכל התאחד. הוא ניחן בשתי התכונות: מצד אחד, בקיאות עצומה וגדלות בכל התורה כולה, ומאידך, עיסוק יום יומי בצרכי הציבור. אצל הרב, התורה והעולם היינו הך.

הרב זצ"ל שאף כל חייו להחדיר את התורה לשדרות הרחבות של העם, הרביץ תורה בישראל. "אין מיוחסים לתורה" – נוהג היה הרב לומר, כתר תורה מונח בקרן זווית וכל אחד ואחד יכול לבוא ולטלו. ולכן כיתת רגליו ממקום למקום, מעיר לעיר ומכפר לכפר מדן ועד אילת ובכל ארצות הגולה, ללמד תורה ולהפיץ את מעייני החכמה הדעת והתבונה.

על השילוב בין העמקות העצומה של הרב לבין יכולת ההכרעה יעידו התיקים הרבים של פסיקות דייני בתי הדין ברחבי הארץ שלא חתמו על פסיקיהם טרם עבר עליהם הרב זצ"ל. עשרות רבות של תיקים כאלה נשארו על שולחנו של הרב לאחר פטירתו.

חז"ל אומרים: "שבע מידות שמשמשות לפני כסא הכבוד, ואלו הן: אמונה, חכמה, צדק ומשפט, חסד ורחמים, אמת ושלום ... מלמד שכל אדם שיש בו כל מדות הללו יודע דעתו של מקום" (אדר"נ לז, ח).

כל מי שהכיר את מרן הרב זצ"ל ראה בחוש כיצד נתברך הרב באותן המידות הנמצאות סביב כסא הכבוד.

ואומר הרמב"ם: "בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן: חכמה וענוה ויראה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות". (סנהדרין ב, ז). שואל הרדב"ז: אם לא ימצאו שלשה שיהיו להם כל המידות הנ"ל, מה יעשה ישראל ומי ידון להם? ומשיב, שהדברים לא נאמרו אלא לכתחילה שכבאים להעמיד דיינים צריך לבקש את אותם שמצויים בהם המידות הללו. ומוסיף ואומר, אם לא נמצאו שלשה יבקשו שנים שיש בהם המידות הנ"ל ויצרפו אחד עמהם. ואם לא נמצאו שנים יבקשו אחד. ואם לא נמצא יבקשו שלשה שיצטרפו בהם המידות הנ"ל בכל שלשתן.

על הפסוק: אספרם מחול ירבון (תהלים קלט, יח), אומרים חז"ל שהכוונה היא על מעשיהם של הצדיקים. כל המידות שמנה הרמב"ם מצויות במרן הרב זצ"ל, ואם אבוא לספור את הפעולות והמעשים שבכל מידה - מחול ירבון.

חז"ל אומרים: "אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן זכרונם" (ב"ר פב, י) ובכל זאת כתבנו שורות קצרות רק כדי לקבל מושג מגדלותו של מרן הרב זצ"ל וללמוד ממידותיו התרומיות והאצילות. כי ימי חייו היו שלשלת ארוכה של תורה ויראה, אהבת האמת ואהבת הבריות, מסירות לאהבת ה' וקיום מצוותיו, והכל עשה במסירות נאמנה ונפלאה עד דכדוכה של הנפש, ולכן לא פלא שהיה אהוב וחביב, מכובד ונערץ בעיני כל ישראל.

נתייתמנו, חסרונו היא אבדה קשה, מי ידריך אותנו בדרך ישרה ונכונה, כדי לדעת את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה. והחי ייתן אל לבו - תורתו של הרב, מעשיו ומידותיו נעשו קנין לציבור כולו, כל שעלינו לעשות הוא להמשיך בדרכיו, ללמוד ולהפנים ממידותיו ומעשיו הטובים.

ייתן ה' שזכותו תגן עלינו ויהי מליץ יושר על הרבנית שתחיה לאורך ימים ושנים, על בני ביתו, משפחתו, תלמידיו וכל בית ישראל ויקוים בנו הפסוק: "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ, אכי"ר.

הרב שמואל זעפרני ראש ישיבת ההסדר "המאירי" ירושלים מבית איגוד ישיבות ההסדר