אין להם פה

הם התכוננו ליום הזה זמן רב, מכרו את הבית שבשביל קנייתו עבדו שנים רבות, את רוב תכולתו חילקו למכרים או למשפחה ורק מעט מאד ממנו ארזו במזוודות.

עשו מפגשי פרידה מהקולגות לעבודה, מחברים ומקרובי משפחה שאת חלקם יתכן ולא יפגשו יותר. ואז מלאים בחלומות ובתקוות עלו למטוס עם ילדיהם בדרך לישראל. האמת שאני קצת קצרתי, כי בשנת 1989 עדיין לא היו טיסות ישירות לארץ והיו עוד כמה תחנות ביניים, אבל זה פחות משנה. החוויה שההורים שלי חוו לפני 30 שנה כשעלינו לארץ, רלבנטית גם לעולים שהגיעו כעבור שלושה עשורים.

זה לא סוד שלרוב העולים, העליה לארץ מהווה משבר גדול, אפילו גדול מאד. אדם עוזב את כל החיים הקודמים מאחוריו ומגיע למציאות חדשה לגמרי בלי לדעת את השפה ,בלי להכיר את התרבות המקומית, בלי להכיר את הסביבה האנושית החדשה וכמובן בלי עבודה. וכעבור חצי שנה כשהעולה בקושי מצליח להבין מה קורה סביבו, כבר מסתיים לו הסל קליטה והופה הוא מושלח "למים" ל"זרם החיים", בו הוא צריך ללמוד להסתדר ולשחות בעצמו.

זה נכון שרבים מאתנו או הורינו או הסבים והסבתות שלנו גם חוו את קשיי העלייה ועם השנים למדו והסתגלו למציאות בישראל.

אבל רק 35,000 עולים שהגיעו לארץ בשנת 2019 חווים את משבר העלייה עם המכפלה המורכבת של משבר הקורונה. אין צורך להאריך במילים שהקורונה הפתיעה את כולנו והרבה מגזרים בארץ נפגעו ממנה מאד יחד עם זאת אחד המגזרים שהכי הכי נפגע ממנה זה העולים החדשים. ישנם קבוצות רבות שידעו להתאגד ולדרוש פיצוי או מענק מהמדינה שיעזור להם לעבור את המשבר אך לעולים יש חסרון מובהק בתחום והוא מחסום השפה. בעצם אין להם פה כדי שיוכלו לדבר על זה ולהביע את הקושי.

הם לא דוברים את השפה, הם לא יודעים למי לפנות, הם לא יודעים להתאגד ולא יודעים איפה להפגין או איזה כביש לחסום, אצל רבים מהם זה גם לא במנטליות שלהם להתלונן בקול והם בעיקר עסוקים בהישרדות בסיסית. רבים מהם, בעיקר אלו שהגיעו מחבר העמים, לא שכחו מאיזה משטר הם הגיעו, שם מי שמוחה ומפגין יכול להסתבך מאוד עם הגורמים במשטר. כן, זה עדיין נכון גם כיום בשנת 2020, לכן חלקם פשוט חוששים אפילו למחות במרחב הווירטואלי של הפייסבוק והם פשוט בוחרים בשתיקה.

מתוקף תפקידי כמנכ"ל עמותת הדר להדר הפועלת רבות עם העולים החדשים , ניסיתי להיות "הפה של העולים". פניתי במכתב לשרת העלייה והקליטה חברת הכנסת פנינה טמנו שטה שהייתה קשובה למצוקת העולים וכבר עשתה צעד ראשון שבוע שעבר כשפרסמה שכל העולים שנמצאים פחות משנה בארץ יקבלו מענק של 500 ₪ .

אך יחד עם זאת ברור לכולנו שזה לא יתן מענה למשבר העמוק בו נמצאים העולים החדשים. שנכון להיום לאחר חצי שנה בארץ הם מקבלים קצבה של 2100 ₪ לזוג, כשבסכום זה הם אמורים לשכור דירה עם כל התשלומים הנלווים וכן למצוא תקציב למחיה.

אז נכון שהם צריכים לצאת לעבוד , אבל במצב של קורונה חיפוש אחר עבודה חדשה הוא מאתגר וכשמודבר בכך שחלקם אפילו לא הצליחו לסיים את שלב א' של האולפן משום שהיה סגור לכמה חודשים, זה הופך למשימה מאתגרת במיוחד וכמעט בלתי אפשרית. רובם צריכים עוד כמה חודשי למידה של השפה על מנת שיוכלו להשתלב בשוק העבודה בעתיד הקרוב בתחומים הקרובים למקצוע שלהם.

לכן על מנת לאפשר להם נחיתה רכה יותר בארץ הם זקוקים לכתף של מדינת ישראל , שתתן להם "מענק קורונה לעולים" שיהיה להם לגשר בשביל להיחלץ מהמצב אליו נקלעו ולהתחיל לבנות את עתידם במולדת החדשה.

אני מאמין שאנו נמצאים בחלון הזדמנויות היסטורי לקלוט גל עליה גדול של יהודים מכל העולם, ומקווה שאנו, כחברה וכמדינה נשכיל לעשות את הצעדים הנכונים בעניין הזה ולדאוג שהעולים שהקריבו את עתידם בארץ שעזבו, יוכלו לבנות עתיד גדול ומוצלח במולדת של כולנו.

הכותב הוא מנכ"ל גרעין הדר להדר חיפה