אורד וינגייט
אורד וינגייטצילום: GPO

כששאלו את הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' מה הרמב"ם היה אומר על סוגיה אקטואלית מסויימת לו היה חי היום, השיב כי "אם הרמב"ם היה חי היום, הוא לא היה הרמב"ם". ואכן, תשובות לשאלות היפותטיות מסוג זה הינן בגדר ניחוש בלתי מבוסס לכל היותר, היות והמשיב נדרש להיכנס לנעליה של דמות היסטורית שאותה מעולם לא פגש, לקחתה למסע בזמן ולהציבה בסיטואציה זרה לחלוטין.

אלא שישנן מחלוקות היסטוריות בהן מהות הדיון - בשילוב עם הגדרתם העצמית של הצדדים השונים המעורבים בו- מאפשרות לעמת בזהירות את נימוקיהם של הצדדים עם עמדותיהן של דמויות מהעבר, כאבן בוחן לשאלה מי מהצדדים קורא נכון את המפה ומי קצת התברבר בדרך.

שתי תנועות חברתיות- "מפקדים למען ביטחון ישראל" ומנגד, תנועת "הביטחוניסטים"- מתהדרות בנוצות הפיקוד הבכיר של המאכלסים את שורותיהן כערובה לכך שהדוברים השונים- "לשעברים" בצה"ל, בשב"כ ובמוסד- יודעים על מה הם מדברים כשהם מדברים על ביטחון. העובדה שמדובר במפקדים, כלומר, מנהיגים צבאיים בקליבר כזה או אחר, היא זו שגורמת לחברה הישראלית להימתח ל"הקשב" כל אימת שמישהו משתי התנועות הללו כותב מאמר דעה בו הוא (או היא) מתבטאים בנוגע לסוגיות ביטחוניות שונות. כשזה מגיע לתכנית הסיפוח, הטרור הפלסטיני או הגרעין האיראני, יש לנו נטייה לבכר את דעתם של הסמכויות המקצועיות בתחום. אחרי הכל, ברשותם של מפקדים אלו ידע וניסיון בהיקף שאנחנו כ"אזרחים פשוטים" לא יכולים להתחרות איתו.

היות והג'וקר אותו מרבות שתי התנועות לשלוף הינו קלף הפיקוד הצבאי, יהיה זה מעניין לנסות ולהעריך במי משתי התנועות היה מצדד האב הפרה-היסטורי של הדוקטרינה הטקטית הצה"לית - אורד צ'ארלס וינגייט- לו היה חי כיום.

אין ספק כי וינגייט היה אחת הדמויות המרכזיות ממנה שאבו מפקדיו המיתולוגיים של צה"ל- דיין, דורי, לסקוב, זורע ועוד- את תפיסתם הטקטית, וכי הדוקטרינה הצה"לית בשנותיה הראשונות הייתה מבוססת ברובה על עקרונות תפיסתו הצבאית של וינגייט כפי שהונחלה למפקדי ההגנה (אמנם, תמיד ניתן לבטל את וינגייט כמטורף אקסצנטרי שאינו מהווה דוגמא לכלום, אך אל דאגה- אנשים בינוניים תמיד טוענים את הטענה הזו כלפי אנשים גדולים שעשו היסטוריה).

בשל כך, השוואת האג'נדה של שתי תנועות ה"לשעברים" לתפיסתו העקרונית של וינגייט בסוגיות מדיניות-ביטחוניות עשויה לאפשר קריאת כיוון כללית בנוגע למושגים כגון "פיקוד", "ביטחון" ו-"ציונות", ולגלות מי משתי התנועות קרובה יותר לקריטריונים האותנטיים של מושגים אלו.

אחת הביוגרפיות היותר יסודיות שנכתבו אודות וינגייט ("אורד וינגייט: קורותיו והציונות" מאת ד"ר משה יגר, הוצאת הספרייה הציונית 2016), מפרטת רבות על עמדותיו של וינגייט ביחס לסוגיות ביטחוניות הרלוונטיות גם לימינו.

תפיסתו המדינית של וינגייט נגזרה, כידוע, מאמונתו בתנ"ך- אמונה הגורסת כי עם ישראל הינו בעל הבית המקורי והבלעדי בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. עד כמה שרבים מאתנו שותפים לתפיסה זו, אין בנמצא תכנית מדינית-אסטרטגית מיינסטרימית השואפת למימושה של תפיסה זו במלואה.

על יחסו של וינגייט לערבים אין צורך לפרט- די לומר כי הלך המחשבה הרווח ברחוב הערבי כלפי נוכחותם של יהודים ב"פלסטין" לא השתנה יותר מדי מאז זמנו, או כפי שהגדיר זאת שמיר- "הים אותו ים, והערבים אותם ערבים".

באשר לתפיסתו הטקטית של וינגייט, זו התבססה בראש ובראשונה על הפתעה, יוזמה התקפית וחתירה למגע: וינגייט, הוגה "פלגות הלילה" וה"חדירה לטווח ארוך" קבע כי "אין טעם לשכב מאחורי סלע ולהסתפק בהשבת אש...יש להפתיע את האויב ולהתנפל עליו..." . מפקדי ההגנה הראשונים הם אלו שלמדו מוינגייט ש"אין להסתפק בישיבה בתוך חומת הישוב...יש לצאת לקראת האויב, להפתיעו ולהכותו, ולא להמתין למתקפותיו...".

ובכן, ניירות העמדה המציגים את תפיסתה של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" נכתבו, אמנם, על ידי מפקדים נועזים ומעולים עם הרבה כוונות טובות ודאגה לעם ישראל. אך עם זאת, נראה כי הסתתרות מאחורי גדרות, העסקת הצבא בפעולות שיטור באזור אשר עליו, כביכול, אין לישראל כל תביעה לריבונות, והשלמה עם התעצמות גרעינית של גורמים הקוראים השכם והערב להשמדת מדינת ישראל אינן עולות בקנה אחד עם רוחם האמיתית של עקרונות הפיקוד בצה"ל, הציונות או ביטחון ישראל.

האם וינגייט היה מקבל לשורות פלגותיו את אותם "מפקדים למען ביטחון ישראל"? על פי כתביו, כנראה שלא היה שש לקבלם כמפקדים. ספק רב אם היה מקבלם- עם דעות שכאלו- אפילו כחיילים פשוטים. אם כבר, סביר יותר להניח שאדם כוינגייט היה חובר ל"ביטחוניסטים" המפגינים, עד כה, מידה רבה יותר של יוזמה ושאיפה לחזור לחשיבה ההתקפית (והמקורית) של צה"ל. "מפקדים למען" יכולה להיות תנועה חברתית שתקדם את מדינת ישראל לעתיד בטוח יותר, לו רק ישכילו חבריה לחזור למקורותיהם כמפקדים מקוריים ולוחמים נועזים.