ירושה וישיבה - ריבונות והתיישבות

בפרשת מסעי (במדבר לג, נג) הקב"ה מצווה אותנו במצווה החשובה של ירושת הארץ: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ציווי זה חוזר בפרשת ראה (דברים יא, לא) מפי משה רבנו: "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ"

רש"י הקדוש פירש שהציווי בפרשת מסעי מכוון על הגויים, שישראל מצווים לרשת את הארץ מיושביה הנוכרים, ובזכות קיום מצווה זו נזכה לשבת בה. דהיינו, המצווה היא הורשת הגויים והשכר הוא ישיבת הארץ. הרמב"ן (שם) ובספר המצוות (שכחת העשין ד') חולק על רש"י וסובר שהציווי הוא ליישב את ארץ בפועל ולא רק להוריש את הגויים. מדבריו בספר המצות נראה שיש במצווה שני חלקים: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", ובהמשך: "שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה". לדעת הרמב"ן יישוב הארץ מורכב מכיבוש, דהיינו שלטון, ומישיבה, דהיינו קיום חיים יהודיים במרחבי ארץ ישראל. מקור שני הציוויים בפסוק "והורשתם את הארץ" = כיבוש, "וישבתם בה" = ישיבה וקיום חיים ממשיים בתוכה.

וביתר ביאור: גם אם ישראל שולטים בכל ארץ ישראל, אך הארץ שוממה וחרבה, הם אינם יוצאים ידי חובת המצווה ואינם רשאים לשבת בארץ אחרת. וכן להפך, אף אם כל עם ישראל יושב בארץ ישראל ומפריח את שממותיה אבל היא נתונה לשלטון זרים, אין זה קיום המצווה בשלמותה, ועלינו מוטל לכבוש את הארץ ולקיים בה שלטון ישראלי.

במובן הרוחני יש משמעות עמוקה לשני החלקים של מצווה זו. כאשר ישראל יושבים על אדמתם ונתונים לשלטון זר, הרי הם יושבים בארצם כפרטים ויש בזה ביטול הממד הכללי - לאומי של עם ישראל כעם, וממילא הקשר של כלל ישראל לארץ ישראל אינו בא לידי ביטוי.

מאידך גיסא, כשעם ישראל שולט בכל ארץ ישראל ואינו מתיישב בה והאדמה שוממה, אמנם יש בכך ביטוי עקרוני של שייכותנו הלאומית לארץ ישראל, אך אופי החיים המיוחד של עם ישראל אינו יכול להופיע. חיי עם ישראל יכולים לבוא לידי גילוי רק מתוך בניין החיים בפועל בארץ ישראל, כדברי מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ארץ ישראל פ"ג) שיצירה ישראלית מקורית אינה יכולה להיות אלא כאשר עם ישראל חי בארץ ישראל, ובניין החיים משמעותו בניין יישובים מלאים בחיים תוססים של אנשים, נשים וטף, והפרחת שממותיה של הארץ בכל מרחביה.

הגמרא (קידושין כו ע"א) מביאה בשם ר' ישמעאל ביאור לפסוק שהבאנו לעיל: "'וירשתם אותה וישבתם בה' - במה ירשתם? בישיבה". לפי ר' ישמעאל אין בפסוק זה שני ציוויים אלא ציווי אחד - הורשת הארץ ע"י ישיבה בה. כלומר, ר' ישמעאל מבין שהדרך לקיים שלטון יהודי בארץ ישראל והדרך לממש את הקשר שלנו לארץ הוא בקיום חיים ממשיים. גם הגר"א (בספרו אדרת אליהו) פירש את הפסוק בדרך זו.

ר' ישמעאל מלמד אותנו שהקשר של עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר של חיים, ולכן הדרך שבה נוכל להוריש את הארץ משליטת זרים עליה, היא דווקא ע"י יצירת מפגש חי של העם עם ארצו. ומתוך ההתחברות הממשית של עם ישראל לארצו תיבנה הקומה השנייה של בניין השלטון הלאומי והכללי בארץ ישראל.

שני הממדים הללו בקשר לארץ ישראל באו לידי ביטוי בגאולה הראשונה ובגאולה השנייה. בכניסת עם ישראל לארץ בימי יהושע בן נון הוא יצר את הקשר לארץ ישראל על ידי כיבוש והורשה, ולאחר מכן התיישב במה שירש. בימי עזרא ונחמיה עם ישראל התיישב בארץ והקים מחדש את החיים הישראלים בה, ומתוך כך הלך היישוב בארץ ישראל והתחזק עד שהגיע לידי שלטון.

בספר קול התור (פ"א אות ט') הביא בשם הגר"א שבגאולה העתידה, גאולתנו, הקשר של עם ישראל לארץ יהיה בשתי הבחינות יחד, כיבוש וישיבה, בסוד יהושע בן נון ועזרא ונחמיה יחד. אבל הדרך העיקרית היא ישיבת הארץ, כדברי הגר"א שהבאנו לעיל, שההורשה והשלטון יגיעו דווקא מתוך ההתיישבות בארץ ומתוך בניין החיים בפועל, "במה תירשוה? בישיבה". הגר"א מלמד אותנו שבניין הארץ בדורנו צריך להיעשות באמצעות בניין החיים בפועל, ומתוך כך נזכה שגם הממד הלאומי המתבטא בשלטון יהודי יוכל להתממש.

לענ"ד יש בכך רעיון עמוק מאוד, שהקשר של עם ישראל הוא קשר של חיים, כדברי ריה"ל (ספר הכוזרי): "כן הכרם זה שאתם אומרים, שמצליח בו הכרם אילו לא היו נוטעים בו הגפנים ועובדים העבודה הראויה להם, לא היה עושה ענבים. והמעלה המיוחדת הראשונה היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי, ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות התלויות בה אשר הם כעבודה לכרם, אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי בבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה". בכדי שעם ישראל יגיע לייעודו, לגילוי מדרגתו האלוקית, הוא זקוק לינוק חיים מאדמת ארץ ישראל.

כאדמה הנותנת חיים ומצמיחה אילנות ופירות, כך ארץ ישראל מצמיחה את עם ישראל ומעניקה לו חיים. לכן דווקא מתוך ההתחברות הישירה והפשוטה לארץ ישראל בבניין בתים והפרחת השממה, תיבנה גם הקומה הכללית בקשר שלנו לארץ בבניין השלטון הלאומי על ארצנו הקדושה במובן של ריבונות, "במה תירשוה? בישיבה".

ואכן בדורנו ראינו איך התקיימו דברי הגאון, ובניין המדינה וכינון שלטון ישראל נעשו מתוך מסירות הנפש של ישראל לבניין החיים בפועל בארץ ישראל, כאשר התנועה הציונית התבססה בארץ בהתיישבות ובבניין מושבות וקיבוצים, ולאחר מכן מתוך התבססות היישוב היהודי בארץ סולק השלטון הזר וקמה מדינת ישראל.

אולם לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, בסיעתא דשמיא ובניסים גדולים, זכינו לשחרר את מרחבי ארצנו הקדושה, ובעיקר את ליבה של ארצנו, ירושלים עיה"ק, יהודה, שומרון וחבל עזה. כאן הכיבוש קדם להתיישבות, הירושה קדמה לישיבה. גם זאת כדברי הגאון, שבדורנו הגאולה תהיה שילוב של שתי הבחינות יחד. בכל זאת אנו רואים בחוש שכיבוש והורשה לבד אינם מספיקים, והמרחבים שלא נבנתה בהם קומת ההתיישבות, בניין החיים הממשיים, לא זכינו שיישארו בידנו. כך איבדנו את סיני ואת הערים הגדולות ביהודה ושומרון. לעומת זאת, במקום שקמו חיים יהודיים והתיישבות חזקה זכינו שהירושה נתקיימה בידינו. דוגמא מובהקת לכך היא העיר חברון, מהערים הגדולות ביהודה ושומרון, שבזכות היישוב היהודי החי בליבה היא נשארה בידינו.

בשנים האחרונות התעוררה בעוצמה רבה התביעה החשובה להחלת הריבונות של מדינת ישראל על יהודה ושומרון. אמנם מדינת ישראל שולטת כבר במרחבים אלו, אך השלטון הוא צבאי ולא אזרחי, ויש במצב זה, מעבר לקשיים הטכניים הרבים, אמירה כללית שאחיזתנו בשטח אינה מוחלטת.

לכן יש חשיבות רבה שמדינת ישראל תחיל את הריבונות על כל מרחבי יהודה ושומרון מתוך הקשר החי, הטבעי והפשוט, של עם ישראל ללב ארצנו. בהחלת הריבונות אנו עולים קומה באחיזתנו בארץ ישראל וצומחים באיכותה, אך עלינו לזכור את דברי הגר"א, שקומת הריבונות, קומת הירושה, בדורנו, צומחת מתוך בניין החיים הטבעיים ע"י התיישבות במרחבי הארץ.

והנה זימן הקב"ה לפתחנו ניסיון גדול בדמות תוכנית טראמפ. לאחר שנים של תביעה להכרה רשמית של מדינת ישראל ביהודה ושומרון כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, סוף סוף ראש ממשלת ישראל מוכן ללכת לקראת מהלך זה. בבואנו לבחון את הדברים עלינו לזכור שקומת הריבונות, קומת הירושה, נבנית מתוך קומת ההתיישבות, ואם הריבונות באה על חשבון ההתיישבות - אין לה קיום. אם הריבונות מצירה את צעדי ההתיישבות והרחבת החיים הממשיים במרחבי הארץ, אין זו עליית קומה אלא פגיעה בקשר הבסיסי, קשר החיים לארצנו הקדושה.

ע"פ מה שקראתי ועיינתי בתוכנית טראמפ, יש בה סכנה גדולה מאוד. אמנם השלב הראשון בתוכנית הוא החלת הריבונות, ורק מאוחר יותר אמורים להתקיים השלבים האחרים - שבוודאי אסור להסכים להם - מסירת חלקים מארצנו הקדושה והקמת מדינה לערבים על שבעים אחוז מהשטח. יש הנוטים לחשוב שאפשר להרוויח את השלב הראשון, החלת הריבונות, ואילו השלבים האחרים לא ייצאו לפועל. אולם כשמתבוננים על התפיסה שעליה נבנתה התוכנית כולה ובליבה מפת הריבונות, אפשר לזהות בבירור שיש כאן אחיזת עיניים.

ע"פ התוכנית, הריבונות תחול על בקעת הירדן ועל היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, ואילו המרחבים מחוץ ליישובים יישארו מחוץ לריבונות.

ראשית, מכאן מוכח שחיזוק הקשר שלנו לארץ בא ע"י ההתיישבות, ומשום כך פשוט יותר להחיל את הריבונות על היישובים. לעומת זאת המרחבים שעדיין לא יושבו נתפסים כפחות שייכים לנו.

לכן עלינו להיאבק בצורה רצינית יותר על התפתחות ההתיישבות בכל המרחבים ע"י הקמת יישובים חדשים, בכדי להביא לידי ביטוי את הקשר העמוק והחי שלנו לכל מרחבי יהודה ושומרון. החלת הריבונות היא רק קצירת הפירות של הדבר האמיתי, והוא בניין החיים.

מעבר לכך, החלת הריבונות על היישובים בלבד מעבירה מסר מסוכן, ששטח שאין בו יהודים אינו שלנו. במיוחד שע"פ התוכנית, עם החלת הריבונות ישראל מתחייבת שלא לבנות שום בניין בכל המרחבים שמחוץ לריבונות. נמצא שבמקום להביא ברכה בדמות הריבונות אנו מביאים קללה וויתור על הדבר העיקרי שבו אנו צריכים לאחוז ע"פ הגר"א, לרשת את הארץ ע"י התיישבות בה.

חלק ממנהיגי הציבור בהתיישבות אומרים שכדאי לקחת את מה שנותנים לנו ואח"כ ניאבק על השאר, שהרי כך פעלנו לאורך כל השנים והתקדמנו צעד צעד. אולם במציאות שלפנינו הדבר שונה בתכלית. בתוכנית זו יש צעד אחד קדימה ומאה צעדים אחורה. עם החלת הריבונות על היישובים אנו מניחים על עצמנו משקולות עצומות המכבידות על היכולת להמשיך ולהרחיב את אחיזתנו בשאר השטח. אם היום, גם בלי התחייבות לאמריקאים שלא לבנות בשטחי c, אין הבדל בין היישובים לשאר השטח, וכבר עשרים שנה שאין בניין יישובים חדשים למעט הבלחות בודדות, הרי כאשר תהיה ריבונות, שמבַדלת את היישובים משאר השטח, על אחת כמה וכמה שיהיה כמעט בלתי אפשרי לבנות מחוץ ליישובים.

יש האומרים שנביא לניצחון ע"י העצמת היישובים הקיימים וריבוי המתיישבים בהם. אני שואל, האם וויתרנו על שאר מרחבי ארצנו? האם לא מוטלת עלינו החובה לדאוג לכל גבעה וגבעה ולכל גרגר אדמה? כפי שביררנו לעיל, אחיזתנו בארץ ישראל תתקדם ותתחזק רק ע"י התיישבות בה והפרחת שממותיה.

החמור ביותר הוא שהריבונות המוצגת לפנינו עתה נולדה ותוכננה מתוך ראייה שהפתרון הוא חלוקת הארץ והקמת מדינה זרה בלב ארצנו, ואת המטרה הזו היא באה לשרת. אלא שיש האומרים שאין מה לחשוש, מפני שהערבים לא יחתמו על שום הסכם ואנחנו נישאר עם הריבונות בלי ויתור על גרגר אדמה אחד ובלי מדינה זרה.

לענ"ד הסכנה גדולה מאוד גם בלי הסכם עם הערבים. אם תחול ריבונות עפ"י תוכנית זו, בפועל תהיה הפקרה מוחלטת של כל המרחבים שמחוץ לריבונות. הרי גם עכשיו המדינה אינה עושה את המוטל עליה בכדי לשמור על המרחבים מפני השתלטות הערבים, א"כ בוודאי שהערבים יגבירו את השתלטותם על שטח באין מפריע.

כמו כן, מבחינה בין לאומית לא יהיה צורך בהסכם עם הערבים. בהחלת הריבונות בעת הזאת על הרקע של תוכנית טראמפ, בוודאי כשהמוביל הוא רה"מ שמקבל אותה ללא סייג ומוכן להקמת מדינה ערבית בלב ארץ ישראל, מתקבעת בעולם התודעה שרק היישובים שעליהם חלה הריבונות שייכים למדינת ישראל, וכל השאר מיועד למדינה הערבית. בפועל, על כל השטח שמחוץ ליישובים ברצף הערבי שנוצר ביניהם, תקום מדינה זרה, שתקבל הכרה של העולם בטענה שגם ממשלת ישראל, בעצם החלת הריבונות, מקבלת את תפיסה ששטח זה הוא אדמה ערבית. גם אם שרים וחברי כנסת יצעקו שהם מתנגדים למדינה פלסטינית, מה שקובע הוא המעשה בשטח, והמציאות שתיווצר ח"ו היא הפקרה מוחלטת של כל מה שמחוץ למפת הריבונות והתרחבות הבניה הערבית בו.

עלינו להביע התנגדות מוחלטת לתוכנית טראמפ על כל חלקיה, ולחזור לבסיס שעליו נבנתה הציונות מראשיתה וכן ההתיישבות ביהודה ושומרון, בסיס שבשנים האחרונות נשכח מעט: הקמת עוד ועוד יישובים ותפיסת עוד ועוד מרחבים והפרחת שממותם. אם ציבור המתיישבים ותומכיהם יציבו זאת כיעד מרכזי, נוכל לשנות את השיח. מריבונות על היישובים לריבונות על כל המרחבים.

לפני שנים רבות, כשהחלו נדיה מטר ויהודית קצובר לדבר על ריבונות, הדבר היה נראה הזוי ולא מציאותי, אך במסירות נפש והתמדה של נשים צדיקות אלו הדברים חלחלו.

היום האפשרות לפרוץ את המגבלות על הקמת יישובים חדשים שממשלת ישראל השיתה על עצמה בלחץ אירופאי ואמריקאי, נראית לא מציאותית, אך אם נאמין בחשיבות הדבר ונתאחד סביב יעד זה, ההתיישבות ותומכיה בכל הארץ, נוכל בסיעתא דשמיא להביא לפריצה גדולה למרחבים, לשוב ולהקים נקודות התיישבות חדשות, בעז"ה. א"א לרומם ציבור במאבק על אחוזים של ריבונות בקרבות בלימה, על שינויים קלים בדרכי גישה. ב"ה בהתיישבות צמח דור צעיר השואף להמשיך את המפעל הגדול ולהקים יישובים חדשים, הוא צמא לרוח הגדולה של בניין ויצירה. קיימים גם כוחות רבים נוספים הרוצים להיות שותפים למפעל חשוב זה. ציבור רחב מחכה להנפת דגלה של ארץ ישראל ברמה מתוך שאיפה גדולה של בניין והתרחבות.

החלת הריבונות עוד תגיע בעז"ה, אך לא מתוך ויתור על הרחבת החיים היהודיים בכל מרחבי ארצנו הקדושה.

"עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"

הכותב הוא ראש ישיבת ניר קרית ארבע