הישוב עטרת ממוקם בפסגת אחד מהרי אפרים הממוקמים בלב תחומה המוניציפלי של המועצה האזורית מטה בנימין.
מחלונות הרכב בואכה שערי היישוב נשקף נוף פראי עוצר נשימה. פיסות ארץ רחבות ניבטות לעבר המתבונן ממרום ההר. ניתן להשקיף ממנו על השפלה, על מישור החוף של ישראל מחיפה בצפון ועד לעזה בדרום. המתאמצים יצליחו ללכוד גם את הים התיכון.
בכניסה ליישוב שער צהוב של הש.ג. האמון על הבטחת ביטחון התושבים. הכביש מתפתל עד למרכז היישוב המאכלס בית כנסת, אולם רב תכליתי, מכולת. פיתול נוסף ימינה מוביל לשכונות העליונות. שמאלה לשכונות התחתונות.
110 משפחות מתגוררות ביישוב. חלק מאנשיהן מתפרנסים בתוך היישוב במוסדות חינוך מקומיים. מדובר בקומץ קטן. מרביתם עוסקים במקצועות חופשיים מחוץ ליישוב. מידי בוקר הם יוצאים למודיעין, לירושלים, לערי המרכז. בערב הם חוזרים הביתה.
בשל רשת הכבישים המעטרת את סביבתה המרחקים אינם בשמיים. ביישוב מתהדרים בתואר 'לב בנימין'. הם תולים זאת במיקומו הגיאוגרפי המחבר בין מזרח למערב בנימין. אבל היתרון שלו דווקא מחוץ לקו הירוק. עשרים דקות ממודיעין, 40 דקות מירושלים, 35 דקות מפתח תקווה. זמן נסיעה יומית של כל כך הרבה ישראלים ברחבי הארץ.
האידיליה הזו צפויה להסתיים עם החלת תוכנית הריבונות. על פי מפת טראמפ שמנופף בה ראש הממשלה נתניהו, היישוב עטרת צפוי בקרוב מאד לשנות סטטוס מלב הבנימין למובלעת יהודית ברצף הפלסטינאי. או בשפת הקורונה: להיכנס ל'סגר נושם'.
כמו רבים מבין תושבי יהודה ושומרון ביום שאחרי החלת תכנית המאה, גם תושבי עטרת יזכו לריבונות ישראלית על כל המשתמע מכך. הם יוכלו לבנות יחידות דיור למכביר מבלי להזדקק לשירותי המינהל האזרחי, הם יזכו להכרה לאומית ולהידוק השמירה הביטחונית. אבל כל זה יקרה אך ורק בתחומי היישוב. גרגיר אחד החוצה – ואתה מתנגש ברצף הפלסטיני שתחת השליטה הפלסטינית העתידית.
כדי לתרגם הלכה למעשה את שחרור השליטה הישראלית רוב כבישי הגישה ייסגרו בפני תושבי היישוב. למעט כביש פתלתל יחיד שיכפיל את זמן הדרך למודיעין – כל הצירים יאבדו את הזהות הישראלית. בין היתר, הכביש המרכזי המוביל לציר 60 יתבטל. לשם המחשה, כדי להגיע לעופרה – מזרח בנימין - ייאלצו תושבי עטרת לנסוע למודיעין, לירושלים ואז לעופרה. העובדה שילדי היישוב מתחנכים בעופרה ובבית אל אינה באמת מטרידה את ג'ראד קושנר.
"זו דוגמה קלאסית לפגיעה ישירה באורחות חיינו", מסביר לי השבוע דובר היישוב שמעון כהן. "עטרת שהוגדרה 'לב בנימין' תהפוך ללב המדינה הפלסטינית העתידית. ככה מנתקים פיסת אדמה מרכזית ומיושבת בבנימין וממסגרים אותה ברצועה קטנה. זו המשמעות של להיות 'מובלעת'. איני יודע מה בפועל יקרה וכיצד זה ייעשה. אבל הפגיעה תהיה קשה. לא תתאפשר נסיעה על כבישי הגישה. אלו ייסגרו בפני ישראלים. אתה לא באמת חושב שניתן יהיה לקיים כך חיים משותפים עם שאר היישובים בבנימין. בהיעדר כבישי גישה הולמים הסגר הזה פשוט יבודד אותנו".
כהן הגון מספיק כדי להודות שמשרטטי המפה השנויה במחלוקת לא שלפו קווי מתאר מהמותן. לאחר שתיאר את הרצף היהודי ממזרח בנימין למערב כשעטרת הוא החוט המקשר ביניהם, הוא מודה שהיישוב מוצא עצמו בעל כורחו בלב הרצף הפלסטיני: שכם, רוואבי – העיר הפלסטינית החדשה, ביר זית המתהדרת באוניברסיטה ורמאללה. עטרת נושקת לרוואבי. שני קילומטר בקו אווירי, פחות מ-5 דקות נסיעה. עצם בגרון.
"בעבר היה תכנון היסטורי להקים מרחב גיאוגרפי רצוף בין נווה צוף במערב לעטרת. אבל המציאות העגומה טפחה על פנינו. בסמיכות אלינו הוקמה רוואבי העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה. היא עיר שנחשבת אמנם לחילונית וחלקים גדולים ממנה עדיין אינם מאוכלסים מסיבות פנים-פלסטיניות אבל היא על המפה, היא חלק מעסקת החבילה הפלסטינית, חלק מהרצף הטריטוריאלי. אי אפשר להתכחש לכך", הוא אומר.
הוא נחשב לאיש אמונו של יו"ר המועצה ישראל גנץ המביע התנגדות נחרצת להחלת תוכנית המאה במתכונתה הנוכחית אך באותה נשימה הוא מבין שמתרחשת כאן היסטוריה שלא ברור אם תחזור על עצמה.
"אמת. יש כאן משהו היסטורי שאי אפשר שלא לשמוח לקראתו. אבהיר בצורה ברורה: אין בנו לא שנאה או כעס כלפי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. לא תשמע ממני מילה וחצי מילה מהסגנון המתלהם המושמע בעת האחרונה. אנחנו חושבים שקורה כאן משהו גדול. אנחנו רק אומרים שבתוך הדבר הגדול הזה שלא יתעלמו מהדברים הקטנים. כן. אנחנו מבקשים שלא להזניח את כל היישובים ואפילו נצהל כשנשמע על החלת הריבונות. אך באוצה נשימה אנחנו מבקשים שלא לוותר עלינו".
"צריך להבין שיש פגיעה אנושה בשטח. איננו יחידים: נסה לדבר עם יישובים גדולים בשומרון שמצאו עצמם כמובלעת. אנחנו, כמדינה, יוצרים ניתוק של כל כך הרבה תושבים שחייבים כיום בהרמוניה התיישבותית ועלולים למצוא עצמם מבודדים. ובוא לא נשכח את ההיבט הביטחוני: כיצד נראה לך ייראו חיינו כמובלעת יהודית בתוככי רצף יישובים וצירים תחת שליטה פלסטינית".
"תדמיין את זה כמו בלון שמחובר אליו חוט דקיק. החוט נקרע הבלון יעוף. אז נכון, תהיה ריבונות. תיעשה היסטוריה. גם בתוככי היישוב שלנו תהיה ריבונות. אבל במקרה שלנו זו תהיה ריבונות על חוט השערה. ריבונות בכלוב של זהב".
בקואליציה סוערות הרוחות דווקא על ציר המרכז-שמאל, אמרתי. בתוככי הליכוד אין קולות של מרד בתוכנית העתידית. חברי 'ימינה' רוקעים רגליים אך קולם כקול קורא ברוואבי. אתה מאוכזב מהפוליטיקאים, שאלתי.
"אינני מחלקים ציוניים לפוליטיקאים. אנחנו סומכים על ראש המועצה שלנו ישראל גנץ. הוא מנהל מערכה מול הממשלה בדרך שלו. בסופו של יום הוא האיש שחייב לנו דין וחשבון ולכן אנחנו מתנהלים מולו ומשתדלים להביא את דבריו".
אתם חוששים, שאלתי.
"לא. איננו חוששים. אנחנו מאמינים בקהילה. הישוב שרד תקופות קשות. האינתיפאדה השניה היתה קשה. חבריי שנסעו על הצירים חטפו. יצאנו ממנה מחוזקים. גם היום לא נישבר. היישוב שלנו בפריחה מתמדת. איננו רק נאחזים בקרקע: בשנים האחרונות גם גדלנו ועוד היד נטויה.
"אינני יודע כיצד הסיפור ההיסטורי הזה יסתיים. מה שאני כן יודע הוא שהדברים עדיין לא סגורים בכל הנוגע להחלתו המעשית של הסיפוח וגבולותיו. מעבר לניהול המאבק על ידי הגורמים המוסמכים, לנו לא נותר אלא לעקוב בדריכות אחר ההתפתחויות ולקוות שההיבטים הבעייתיים יילקחו בחשבון בעת החלת התוכנית – אם וכאשר תצא לפועל".
מתוך טורו הפוליטי של כתב 'המבשר' מאיר ברגר