קראתי בעיון את מאמרו של חברי, ח"כ מתן כהנא, בנושא הגיור ואני מבקש להשיב לו.
בראש ובראשונה, אני שמח מאוד על הדיון הזה ועל האופן המכובד והענייני שבו הוא מתנהל, דווקא בפומבי. אנחנו לא מטשטשים אל המחלוקות בינינו אבל מקיימים אותן בחברות ובכבוד.
הדיון הזה חושף מכנה משותף רחב, גם בסוגיות שהתרגלנו לחשוב שמפרידות בינינו באופן שלא מאפשר הליכה משותפת, ומאפשר לשים את האצבע על נקודות המחלוקת. להקשיב, להסביר, לשכנע ולהשתכנע. ואם לא אז לפעול כל אחד לפי אמונתו מתוך כבוד לחברו ולדעתו החולקת. "מיניה ומיניה יתקלס עילאה".
שנינו מסכימים שהגיור במדינת ישראל חייב להיעשות על פי ההלכה האורתודוכסית ותוך זיקה עקרונית לפרשנותה ולפסיקותיה של הרבנות הראשית. שנינו מסכימים שיש הרבה מה לשפר במערך הגיור במדינת ישראל. לקרב, להאהיב, ולהנגיש את הגיור לאלו הרוצים להיכנס תחת כנפי השכינה. ושנינו מסכימים שמפלגה ציונית הדתית חייבת לפעול בנושאים דתיים מובהקים כאלה בהתאם להנחיית זקני רבני הציונות הדתית. זה מכנה משותף אדיר שמאפשר בקלות לפעול ביחד.
ומכאן לנקודת המחלוקת, שנוגעת לדעתי בעיקרה לעובדות ולהכרת החוקים המדוברים. מתן פתח בסדרת מקורות על חשיבות הגיור המקרב. אני וודאי מסכים להם, אם כי חשוב להדגיש שמדובר במחלוקות כבדות ומורכבות המשלבות הלכה והשקפה וההכרעה בהן מסורה לגדולי הדור. על כל מקור שהביא מתן אפשר להביא מקורות הפוכים.
ראשיתו של הדיון בשאלות השקפתיות עקרוניות על היחס לגרים בתקופתנו. לא למתן ולא לי יש את הכלים והיכולת להכניס ראשינו בין הרים גבוהים, להכריע ביניהם ולקבוע אלו מהם מתאימים למציאות הישראלית המורכבת בהווה. בשביל זה יש את גדולי הדור ואת הרבנות הראשית.
השאלות הללו מתכנסות בסופו של דבר לכמה מחלוקות הלכתיות כבדות, בעיקר סביב גיור קטינים שגדלים במשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות ולהיקף וודאות המחויבות לשמירת תורה ומצוות הנדרשת מן המתגיירים.
כך או כך, מתן מסכים במאמרו עם הקביעה שהסמכות ההלכתית בגיורים צריכה להישאר ברבנות הראשית, ועל בסיס הקביעה כי "שני החוקים משאירים את הסמכות בידי הרבנות הראשית" תומך במתווה ניסים. יש לכך טעמים ערכיים ופרקטיים. בנושאים אישיים כל אדם שלמד יכול לפסוק לעצמו או לבחור לעצמו את הרב. בנושאים קהילתיים יכריע רב הקהילה.
אבל בנושאים לאומיים נדרשת הכרעה ממלכתית ופסיקה אחידה. פסיקות שונות בגיור יביאו למציאות בלתי אפשרית שבה גיורים מסויימים יוכרו בקהילות מסויימות ולא באחרות, והפוך. זו תהיה הונאה של המתגיירים שעלולים למצוא את עצמם בפני מציאות שבה גיוריהם לא יוכרו בעתיד במקומות רבים.
וזו גם אמירה ערכית חשובה. הרבנות הראשית כמוסד היא הביטוי הממלכתי ליהדותה של המדינה. בדיוק כפי שיש צבא ממלכתי ומשטרה ממלכתית ומערכת מס ממלכתית, כך צריכה להיות כתובת ממלכתית מוסמכת לסוגיות הלכתיות לאומיות, שהגיור הוא ללא כל ספק אחת החשובות שבהן. על כל אחת מהמערכות הממלכתיות האלו מותר שתהיה לנו ביקורת וחובתנו לפעול לתיקונה, אולם מבלי לשפוך את התינוק על המים.
הביקורת שלנו על מרכיבים מסויימים בהתנהלות של צה"ל לא מביאה אף אחד מאיתנו לבקש לפרק אותו מסמכויותיו ולהחליף אותו בצבא פרטי. אפילו הביקורת הקשה שיש לנו על בית המשפט העליון ופסיקותיו לא מביאה אף אדם רציני לבקש לבטל את עקרון התקדים המחייב ולקבוע כי מכאן והלאה כל שופט בכל בית משפט קטן יוכל לפסוק כפי הבנתו מבלי להיות מחוייב לפסיקותיו של בית המשפט העליון.
אנחנו חותרים לשנות את הרכבו ופסיקותיו של בית המשפט העליון אבל מבינים שבלי פסיקה אחידה לא ניתן לנהל מדינה מתוקנת ולייצר סוג של וודאות משפטית. היחס לרבנות הראשית ולפסיקותיה לא יכול להיות שונה מזה.
במובן זה "נכונות" ההכרעה במחלוקת הלכתית מסויימת, בנושא הגיור או בנושאים לאומיים אחרים, חשובה פחות מעצם קיומה של הכרעה מחייבת ואחידה כזו. זה מה שמאפיין עם ומדינה בתקופה של גאולה על פני קהילות נפרדות עם פסיקות נפרדות שהיו לנו בתקופת הגלות הארוכה.
ההלכה הידועה ולפיה חובת הציות לסנהדרין היא "אפילו אם אומרים לך על ימין שהוא שמאל" משקפת את התפיסה ההכרחית הזו לקיומו של עם.
אז מתן כותב שהוא מסכים עם הצורך להשאיר את הסמכות ההלכתית בגיורים ברבנות הראשית, אלא שעובדתית זה פשוט לא מתכתב עם דו"ח ניסים ועם הצעת החוק שהוצמדה אליו. ניסים אמנם קובע כי הגיורים יתבצעו "על פי דין תורה" אלא שפרשנות המושג הזה לדעתו תהיה מסורה לכל דיין בכל בית דין.
הדבר משול לקביעה לפיה כלל השופטים מחוייבים לפסוק על פי הדין ואולם לכל שופט בבית משפט השלום תהיה הסמכות לפרש את החוק כפי הבנתו, גם כאשר ישנה קביעה מפורשת אחרת של בית המשפט העליון.
ניסים מבקש לעקר מתוכן את מעמדו של הרב הראשי כראש העדה הדתית שחותם על תעודות ההמרה ולהסמיך לתפקיד במקביל את ראש מערך הגיור, שיוקם במכוון מחוץ לרבנות הראשית ולא תחת סמכותה.
ראש מערך הגיור ימונה על ידי הממשלה "בהתייעצות" עם הרב הראשי ואפילו לא תידרש הסכמתו. דייני הגיור לשיטתו יהיו "גדולי תורה מובהקים המבינים בגיור" ולא ידרשו אפילו להסמכה מהרבנות הראשית. בוועדה שממנה אותם רק שניים מתוך עשרה הם נציגי הרבנות הראשית, ובמקביל נקבע כי הוועדה יכולה לדון ולמנות גם בהרכב חסר של שבעה חברים, כלומר גם בלי השתתפותם של הרבנים הראשיים... ניסים מציע להכיר לראשונה במדינת ישראל באופן רשמי בתנועה הרפורמית ולמנות שניים מחבריה לוועדה למינוי דייני הגיור, ועוד ועוד.
ניסים היה מודע לכך שהתוצאה עלולה להיות גיורים שיוכרו רק בקהילות מסויימות ולא באחרות, ובכדי "לרפא" את הפגם הזה קובע כי מערך הגיור יוכל להשיא את המתגיירים במקומה של הרבנות הראשית. בכך פוגע ניסים גם במוסד הנישואין והגירושין הממלכתי ומבקש לייסד מערכת נישואין מקבילה, שעלולה להיות פתח למערכות נוספות ולפרצה גדולה ומסוכנת גם בנושא זה.
ניסים מנתק למעשה את הגיור מהרבנות הראשית ומשחרר אותו ממחויבות לפסיקותיה, ומאחר ומתן עצמו מסכים לעיקרון לפיו במדינת ישראל צריך להיות גיור ממלכתי אחיד הכפוף לרבנות הראשית עליו להתנגד לכך.
עם פרסום מכתב התמיכה של רבני הציונות הדתית במתווה ולאחר שלמדתי אותו לעומק, ושמתי לב לדקויות המשפטיות בנוסח החוק שצורף אליו (בכל זאת אני עו"ד ועסקתי כמה שנים בכנסת בתרגילים של נוסחים מדוקדקים בחקיקה), נסעתי לרב אריאל והרב דרוקמן וישבתי איתם שעות ארוכות. הרב אריאל הסיר למחרת את תמיכתו במתווה והרב דרוקמן סמך את ידו על כל הערותיי, קבע פגישה נוספת עם משה ניסים, שהבטיח תיקונים נוספים במתווה, ודרש תיקונים נוספים בחוק שיובא לכנסת. התיקונים כולם נוגעים לשימור מעמדה של הרבנות הראשית כפוסקת ההלכתית העליונה שכלל העוסקים הגיור יהיו כפופים לה.
הנגשת שירותי הגיור והרחבתם לרבני ערים היא טובה ומבורכת, ובתנאי שכלל הרבנים יגיירו בהתאם לפסיקותיה של הרבנות הראשית. בדיוק כפי שבתי המשפט המחוזיים כפופים להלכות המחייבות של בית המשפט העליון. ככה מייצרים אחידות בפסיקה ובגיורים ושומרים על אחדות העם.
בנקודה הזו מתן סותר את עצמו במאמר. מחד הוא מסכים, כאמור, עם הקביעה כי על הסמכות ההלכתית בגיורים להישאר ברבנות הראשית, ומנגד הוא תומך בהעברת הסמכות לרבני הערים לגייר על פי פסיקותיהם שלהם. זה לא הולך ביחד.
וכאן צריך לומר את האמת. הדרישה להעברת הסמכות מהרבנות הראשית לרבני הערים לא נובעת מהרצון להנגיש את הגיור או לאפשר למי שמכיר מקרוב את המתגיירים לדון בעניינם. לכך אף אחד לא מתנגד. הרצון הוא לאפשר לרבני ערים מסוימים לפסוק אחרת מהרבנות הראשית במחלוקות ההלכתיות עליהן עמדתי לעיל. ושוב, קטונתי מלהכניס ראשי ולהביע עמדה לגופן של המחלוקות ההלכתיות המרתקות האלה. אני מניח ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אבל, כאמור, בנושא לאומי קריטי כל כך לעתידו של העם היהודי ואחדותו, לא ניתן לתת תורת כל איש בידו.
ומכאן לתזכיר חוק הגיור הממלכתי שמקדם כעת השר דרעי. מתן טען בביקורתו כלפיו כי מדובר ב"חוק גיור חרדי" וכי הוא מצמצם את אפשרויות הגיור ופוגע בכבודם של רבני הציונות הדתית. אני מניח שמתן פשוט לא ראה את החוק המדובר. מדובר בחוק קצר בין ארבעה סעיפים שמקים את מערך הגיור בחוק וקובע כי רק גיור ממלכתי יוכר במדינת ישראל.
הקביעה כי רק גיור ממלכתי יוכר במדינת ישראל היא הדרך היחידה למנוע מבג"ץ לכפות על המדינה להכיר בגיורים רפורמים וקונסרבטיבים הנעשים בבתי דין פרטיים. בג"ץ לא מאפשר להבחין בין גיורים פרטיים אורתודוכסיים לרפורמים ורק הכרה בגיור ממלכתי בלבד תסגור את הדלת בפני גיורים שאינם אורתודוכסיים.
החוק מפנה לעניין העקרונות שלפיהם יפעל מערך הגיור להחלטת ממשלה משנת תשס"ח שקיבלה את המלצות וועדת נאמן ועל בסיסה הוקם מערך הגיור ונקבעה סמכותו. החוק אינו מתייחס ואינו שולל את סמכותה של הממשלה לדון בהמשך בהרחבת מערך הגיור הממלכתי, להקים בתי דין נוספים, להסמיך דיינים ועוד. הוא כן מקבע, מתוקף הפנייתו להחלטת הממשלה האמורה, את סמכותה העליונה של הרבנות הראשית בפסיקת הלכה בנוגע לגיורים.
אני כאמור, מצדד בכך בכל לב, וסבור כי עצם קיומה של הלכה אחידה בסוגיות מעין זו חשובה מנכונות הפסיקה עצמה. בעמדה זו מחזיקים זקני הציונות הדתית ולכן הניסיון להציג אותם כמי שתומכים בדו"ח ניסים כפי שהוא חוטאת להם ולאמת.
אם הגורמים בציונות הדתית שתומכים במתווה ניסים מוכנים להתחייב לקבל בעניין, ובענייני דת ומדינה נוספים ששנויים במחלוקת בציונות הדתית, את עמדת זקני רבני הציונות הדתית לאחר דיון משותף איתם, ולא להשתמש באופן חד פעמי במכתב שהם חתומים עליו, וכאמור לא משקף את עמדתם העדכנית, רק כי במקרה זה מתאים לעמדתם, התקדמנו הרבה מאוד.
וכמה מילים לסיום על דו"ח ניסים עצמו ועל אתגרי הגיור במדינת ישראל. מקריאת הדו"ח קשה לברוח מהתחושה כי משה ניסים, איש יקר ורציני מצד עצמו, לא מנסה לפתור את בעיות הגיור אלא את הבעיות של נתניהו, שמינה אותו, עם יהדות ארה"ב הרפורמית.
הדו"ח מתעלם לחלוטין מהרוב הגדול של אתגרי הגיור, שלגביהן לא אמורה להיות כל מחלוקת. בראשן תקציבו הדל שלא מאפשר הסברה וקירוב, פתיחה של עוד ועוד כיתות לימוד בפריסה ארצית, תמיכה במשפחות שילוו את המתגיירים, יקלו עליהם את התהליך ויהפכו אותו לחוויה מכוננת ומצמיחה, הקמת מקוואות, ועוד ועוד.
וחשוב מכך, הדו"ח מתעלם מהצורך הקריטי לסגור את הפרצה בסעיף הנכד בחוק השבות, שמייצרת את המציאות המורכבת של מאות אלפי גויים שמגיעים לארץ ומייצרים סכנת התבוללות קשה. הדו"ח חיפש את המטבע מתחת לפנס ועסק אך ורק בניסיון לאפשר את מתיחת גבולות ההלכה, באמצעות "שחרורה" מ"כבלי" פסיקות הרבנות הראשית, בכדי להקל על הליך הגיור ולמתן את הביקורת על "המונופול" של הרבנות הראשית בעניין.
בנקודה זו הדו"ח חוצה קו אדום נוסף ומבקש להכתיב בחוק את שיקול הדעת ההלכתי של רבנים ודיינים, בקובעו כי הגיור ייעשה "על פי פסיקת הרמב"ם וברוח בית הלל". הציבור הדתי לא הסכים, כעיקרון, לאפשר אף פעם להגביל את שיקול הדעת ההלכתי ולהנחות אותו בחקיקה של הכנסת ואין כל סיבה להסכים לכך כעת. זה מדרון חלק ומסוכן שעלול להביא את הכנסת להתערב במקרים רבים נוספים בעולם ההלכה. במקרה הזה זה אולי תואם את השקפתם ההלכתית של רבנים מסויימים. במקרים אחרים זה יהיה הרה-אסון גם לשיטתם.
חולשת הגיור במדינת ישראל ומספר המתגיירים הנמוך יחסית אינו נובע מקשיחות הלכתית אלא מהרוח התרבותית בישראל שאינה מעודדת גיור, בלשון המעטה. אם בעבר עולה שאינו יהודי שהתגייס לצה"ל הרגיש לא בנוח עם העובדה הזו ופנה לגיור, היום להיות גוי במדינת ישראל זה "סבבה". מרבית הגויים במדינת ישראל אינם פונים כלל למערך הגיור. מעטים בלבד פונים ונשברים במהלך הדרך, וגם הם ברובם לא עושים זאת בשל דרישות הלכתיות מחמירות או בשל יחס לא ראוי שהם זוכים לו, אלא פשוט כי הם לא רואים ערך במאמץ הנדרש מהם בכדי להיות יהודים במדינה היהודית.
לנקודה זו ניסים לא מתייחס כלל ועיקר. המפתח לשינוי נעוץ בהסברה ובשינוי הלך הרוח התרבותי, ומערך הגיור הממלכתי משתוקק לכך ומאוד היה רוצה לפעול לכך. בשביל זה הוא צריך חיזוק, תמיכה ותקציב פעילות גדול. לא החלשה, התמקדות בביקורת בנושאים שוליים, ומאבק לפירוקו מסמכויותיו.
טוב נעשה כולנו אם נשלב ידיים בחיזוקו של מערך הגיור הממלכתי, נשאיר לגדולי הדור את הויכוח וההכרעה במחלוקות הלכתיות סבוכות ונתייצב מאחורי פסיקותיה של הרבנות הראשית בכדי לשמור על אחדות העם. גם אני סבור כי הגיור צריך להיות בדרכו של הלל "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ולא את התורה אליהם.