תליון מגן דוד
תליון מגן דודפלאש 90

כשמדברים על התבוללות, זה נשמע רחוק, איום לא משמעותי שלא נמצא בגבולות הארץ. אבל האמת היא שהנתונים מחרידים. כ- 64%  מהילדים היהודים המתגוררים בחו"ל יתחתנו עם לא יהודים.  

בואו נדגיש את זה עוד פעם. 

מתוך כיתה של 30 תלמידים. 19 ילדים כבר לא יזהו את עצמם כחלק מהעם היהודי. פשוט נאבדים. 19 נערים ונערות שהילדים שלהם, כבר לא יזכרו מה זה פסח או בר מצווה. 

זה לא השליש, המספר המאיים והמוכר לנו מהשואה. זה יותר מחצי. בעוד דור או שניים- כמה בעלי זיקה ליהדות יהיו שם? כל הסקרים והתחזיות מנבאים על המשך הידרדרות, על היעלמות העם היהודי שבתפוצות.

גם בארץ שיעור ההתבוללות עלה בצורה דרסטית בשנים האחרונות. בתחילת שנות ה2000 עמד אחוז ההתבוללות על 0.5, הנתונים של השנים האחרונות מדברים על יותר מ5% של זוגות מעורבים, או בשפה פחות מכובסת- התבוללות של 1 מתוך 18 יהודים! (כמובן שלשמחתנו, רוב תושבי הארץ הינם יהודים, מה שמפחית את הסיכוי לפגוש בחור\ה לא יהודים. אחרת הנתונים היו גדלים פי כמה, לצערנו)

הנתונים האלה לא מראים לנו דבר חדש. הדור הגדל היום בארץ כבר אינו חי בתודעת שייכות האוטומטית שאפיינה את שנות הקמת המדינה. השייכות לעם היהודי ולמדינת ישראל כיום, יכולה להבנות רק על סמך חוויות עומק, עיסוק במהות, בירור עמוק של הזהות היהודית והשייכות אליה. פלאפל, במבה ועוד כמה סמלים ישראליים שטחיים אינם מספיקים לבניית זהות עמוקה ושורשית.

בעקבות גל 'ההדתה' וההתלהמות של אנשים קיצוניים בכל פעם כשעולים תכנים יהודיים בשנים האחרונות ישנו הפחד שאם נפעל כדי לשנות את המציאות, זה יראה ככפיה דתית או כנסיון לחבר בכוח את מה שלא רצוי. אולי בצורה הזו רק נרחיק יותר ונייצר אנטגוניזם. אך, התגובות בשטח מלמדות שהרוב הגדול צמא לכך ורוצה בכך, הזהות היהודית חשובה להורים והם רוצים שגם ילדיהם יקבלו את התכנים הללו. 

כמנחה במרכז זהות, פעם אחר פעם אני נפעמת מהצימאון הזה שמתעורר מהשטח. בשנה האחרונה למשל נפגשנו עם מנהל מתנ"ס בשכונה מעורבת ששנה שעברה חשש לעשות אירוע קהילתי גדול לחנוכה שמא יעורר את התנגדות התושבים. פנינו אליו והוא סירב. אך השנה עשינו ניסיון נוסף והוא השתכנע לנסות.  בסיום האירוע פנו אליו מספר תושבים בהתרגשות עצומה ואמרו לו שאלו בדיוק האירועים שהם מצפים להם.

בהזדמנות אחרת, במסיבת סוף שנה של תלמידי כיתות ו', נעמדה גם בת השירות ובירכה את התלמידים היוצאים. אחריה נעמדה מנהלת בית הספר ואמרה- 'ישנה שאלה כאשר בונים חזון של בית הספר, כיצד ייראה התלמיד, בוגר בית הספר', היא הצביעה על בת השירות ואמרה- 'כך, כך אני רוצה שייראה!' 

החיבור שנעשה הוא לא רק ברמת התוכן, הידע שאנחנו מעבירים, אלא החיבור הרגשי, הפנימי, של התלמידים ואנשי הצוות אל הזהות שלהם. העבודה נעשית מתוך אמונה ששנה אחרי שנה, שיעור אחרי שיעור, בונים את החיבור של הדור הצעיר למשמעות היותו יהודי.  

הדאגה לעם שלנו, לכל אחד ואחד מהם, חייבת להתבטא גם בדאגה לעתידו. כיצד ייראו חייו בעתיד? איך ייראה עתיד ילדיו? מה יהיו שמות נכדיו והיכן יתגוררו? 

התשובה היא בזהות יהודית. אם נשכיל לחבר אותם אל המורשת המפוארת שלנו, אל התוכן והרעיון של המנהגים המעשיים. אל היופי שבהם. הלפיד יעבור הלאה. גדול ומרשים ומאיר. 

יהודית טרופ היא מנחה במרכז מעלה אורה מטעם ארגון זהות