הרב יהושע ון דייק
הרב יהושע ון דייקצילום: פרטי

לפני מספר ימים התפרסם מאמר נוסף של הרב אליעזר מלמד שליט"א בעניין היחס לרפורמים ולתנועה הרפורמית. הרב מלמד טען שמי שמתנגד לפגישתו עם רבה רפורמית דוגל בעצם בהחרמת היהודים הרפורמים, ועלינו להתנגד לכל החרמה.

אך כבר הדגשנו במאמרנו הקודם שאיננו מחרימים את היהודים הרפורמים (כולל הראבייס הרפורמים), שרובם הגדול הם תינוקות שנשבו. גם אני באופן אישי נפגשתי עימם. במהלך השנים היה מגיע ליישובנו מדי פעם ראביי קונסרבטיבי מארה"ב, שאחיו הוא חבר יישובנו, ואף נכח בתפילות ובשיעוריי ושוחח עמי בידידות. זו לא הנקודה!

ההתנגדות היא לא לקשר חברתי ואף לא לשיתוף פעולה בנושאי צדקה וחסד וכדו', אלא לנתינת לגיטימציה לתנועה הרפורמית ולתנועה הקונסרבטיבית כתנועות דתיות, לגיטימציה שהשתמעה הן מעצם המפגש המתוקשר של רב ורבה, והן מדברי השבח שכתב הרב מלמד על התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית ("תנועות מרכזיות וחשובות").

גם הרב צוריאל חלמיש ממכון הר ברכה, פרסם מאמר ובו טען שבניגוד למה שכתבנו, גדולי ישראל נפגשו בידידות עם נציגי התנועה הרפורמית. אך כל הקורא את פרטי הדברים שהביא, רואה שדווקא העובדות שהוא הביא מאששות לחלוטין את טענתנו, שיחד עם הידידות והאהבה לכל אחינו בית ישראל, ושיתוף פעולה בעניינים לאומיים כלליים, הקפידו גדולי ישראל שלא להביע שום אמירה או מעשה שעלולים להתפרש כמתן הכרה או לגיטימציה לתנועה הרפורמית.

כך הוא מצטט מהגר"א ליכטנשטיין זצ"ל על עמדת חותנו, הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שיש לשתף פעולה במאבק למען יהודי בריה"מ, בתמיכה במדינת ישראל, ובעמידה מול הממשל בעניני שחיטה וקבורה: "באופן עקבי הוא עודד עמדה מאוחדת בנושאים חיצוניים, 'כלפי חוץ'... אך לא 'כלפי פנים'...". וזו בדיוק הנקודה: הכרה דתית היא "כלפי פנים", וממנה נמנעו תמיד.

המקרה הרלוונטי היחיד שהביא הרב חלמיש מהגרי"ד הוא מפגש משותף של הגרי"ד עם ראביי רפורמי בשנת תרצ"ז (כשהגרי"ד היה בן 33) ומאז במשך 45 שנות הנהגתו לא נמצאה לרב חלמיש דוגמא נוספת כזו. ואף דוגמא זו מאששת את דברינו, כי שם הייתה זו פגישה בנושאי עזרה וחסד ליהודים, ולא הכרה דתית או מתן לגיטימציה.

ויש להבהיר, כי כאשר יש מפגש או שיתוף פעולה בנושא קונקרטי, כגון התרמה לארגון חסד, או כינוס למען עליה לארץ, או שתדלנות פוליטית בחו"ל, אין בכך שדר של הכרה דתית ולגיטימציה. לעומת זאת, מפגש שכל כותרתו היא פגישה בין רב לרבה (שאף מדברת ב"דברי תורה" לטעמה), ללא נושא קונקרטי-מעשי שנדון בו, אכן משדר מתן לגיטימציה דתית, גם אם לא זו הייתה הכוונה.

הרב חלמיש הוסיף וטען, שטענתנו בנושא זה היא "רחוקה מן האמת כרחוק מזרח ממערב", ואף הגדיל והטעים ש"פעמים רבות כשטוענים טענות של ניתוק מוחלט או חרם, הטענות מלוות בשקרים ובחצאי אמיתות". ראשית יש להצטער על סגנון שכזה המלווה לצערנו סוגיות עקרוניות וחשובות, והיה מן הראוי לברר עם בעל הדברים את טענתו.

ולעצם העניין: כדי לברר האם דברינו היו קרובים או רחוקים מן האמת, התקשרתי לאחד מגדולי דורנו, הלה הוא תלמידו המובהק של הגרי"ד זצ"ל ומראשי ישיבת רבינו יצחק אלחנן (ישיבתו של הגרי"ד), הגאון הרב צבי שכטר שליט"א, שחיזק מאד את ידנו במה שכתבנו במאמר, ואף התיר לי לציין את שמו בעניין זה.

הגר"צ שכטר הסביר שמה שהגרי"ד תמך בהשתתפות יחד בארגון בתי הכנסת היה לצורכי תקצוב הקהילות ע"י תרומות, והדגיש שאז האורטודוקסים היו מיעוט קטן בתוך יהדות ארה"ב (ואף ניבאו להם הכחדה גמורה תוך דור אחד), והם אלו ששיוועו להכרה ברמה הקהילתית לצורך תרומות וכדומה. אולם, הגרי"ד מעולם לא הסכים למפגש עם ראבייס רפורמים וקונסרבטיבים כרבנים, ואדרבה זה הוא סוג המפגש "כלפי פנים" אליו התנגד הגרי"ד, וכטענתנו בדיוק. והוסיף שהראביי יוסף שובוב, אותו הזכיר הרב חלמיש במאמרו, היה תורם גדול להחזקת תורה בישיבתו של הגרי"ד ועזר לו רבות במאבקי הכשרות בעיר בוסטון, ולכן הגרי"ד היה איתו בידידות אישית, מתוך הכרת הטוב גדולה, אך מעולם לא עלה בדעתו להכיר בו כרב, או לשבת עמו בשיח של רב וראביי.

ונראה לי שאי אפשר לחשוד ח"ו בגר"צ שכטר שליט"א, תלמידו המובהק של הגרי"ד וממשיך דרכו, בסילוף דרכו של רבו המובהק.

בדרך זו גם נהגו הרבנים הראשיים לדורותיהם. כך נהג מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, במסע המושבות, שסרב להיכנס לביהכ"ס בזכרון יעקב שהיה ביכ"ס אורטודוקסי, אך היה בנוי בצורה הדומה לטמפל רפורמי (שהבמה צמודה לארון הקודש), וחשש הרב ממראית עין של לגיטימציה לצורת תפילתם, ורואים אנו עד כמה היה זהיר הרב בדברים אלו. וכך נהגו הרבנים הראשיים הגרי"א הרצוג והגר"י ניסים זצ"ל, שנפגשו עם מנהיגים רפורמים באופן אישי או באירועים כלליים כמו המגבית היהודית המאוחדת, אך נאבקו בנחרצות נגד הקמת טמפל רפורמי בירושלים. וכך גם רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, שהיה בידידות אישית עם ראביי רפורמי, אך ניתק אתו את הקשרים כשהנ"ל רצה לייסד בארץ קהילה רפורמית.

כל אלה רק מאוששים את דברינו במאמר, וממילא לא רק שאין הדברים "רחוקים מן האמת כרחוק מזרח ממערב" אלא הם דברי אמת.

חשוב להדגיש שהמאבק כנגד התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית אינו רק מאבק על התורה. לא פחות מכך זהו מאבק על אחדות ישראל. כך כותבים הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב ניסים, זכר צדיקים לברכה, בפנייתם לראש הממשלה משה שרת: "אנו פונים לכבודו בשם תורת ישראל ובשם אחדות העם בבקשה היוצאת מעמקי לבנו שיתן ידו למניעת הקמת בית כנסת רפורמי בירושלים".

כי הרפורמים והקונסרבטיבים רוצים לקבל מעמד שווה בכל עניני היהדות במדינה, גיורים, מקוואות, נישואין וגירושין, ובזה לקעקע את האחדות המופלאה של העם היושב בציון. (פעמים רבות שמעתי מראש ישיבתנו, מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל שעצם העובדה שרבנות הראשית לישראל היא אורטודוקסית בלבד ע"פ חוק המדינה (בהסכמת בן גוריון), היא לבדה סיבה לומר הלל ביום העצמאות, כי כך כל עניני הנישואין, הגירושין, הגירות והכשרות בארץ נתונים בידי הרבנות הראשית, בלי דריסת רגל לרפורמים ודומיהם. ובכך נשמרת אחדות האומה בארץ, ואין חשש ליוחסין ולממזרות וכדומה, מה שאינו קיים, לצערנו, בחו"ל).

גם נושא המאבק על מתווה הכותל, איננו קונספירציה או חרדת שווא, זו תכנית שלבים ברורה, שהתביעה לזכויות בכותל המערבי היא חלק אינטגרלי שלה. כך כתב מנכ"ל התנועה הקונסרבטיבית בארץ, יזהר הס, ביום בו אושר בממשלה מתווה הכותל: "מדובר על מהלך היסטורי שמגדיר מחדש את יחסי הדת והמדינה בישראל. מהיום, פתרון כל סוגיה מוכרח לתת מענה לעובדה הפשוטה שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי. כך בגיור, כך בנישואין, כך בכשרות" (ynet, 31/1/16). ואני מאמין לו ולכוונותיו.

תכנית השלבים ברורה: ברגע שהם יקבלו שליש רחבה בכותל, כפי שכמעט התקבל בהחלטת ממשלה, אין זה כי פוקדים כל כך הרבה רפורמים את הכותל (אדרבה, גם הרחבה הזניחה שהם כבר קיבלו, ריקה כמעט תמיד), הם יפנו לבג"ץ ויטענו כך: "אם המדינה הכירה בנו כזרם לגיטימי במקום המקודש לעם היהודי, הכותל המערבי, אז מגיע לנו ייצוג שווה ביחסיות גם בבתי הדין הרבניים, לעניין גיטין וגיור, וכן ברבנויות, לעניין כשרות, סידור קידושין, מקוואות וכו'". ונחשו מה תהיה החלטת בג"ץ...

אם אכן תכיר המדינה בזכותם להשיא, לגרש ולגייר, כפי שהם תובעים ולוחצים, אז אמנם 'אנשי שלומנו' ימשיכו להתחתן ולהתגרש על ידי רבנים יראי שמים אמתיים כדת וכהלכה, אך רבים רבים מאחינו הרחוקים מתורה, ואפילו המסורתיים, שאינם יודעים להבחין בין רב לרב, יתפתו להתחתן, או יותר גרוע להתגרש או לגייר את בת זוגם, אצל רב נחמד ומסביר פנים שעושה הכל בקלות ולפי רוח הזמן, וכך ירבו ממזרים וגויים בישראל ולא נוכל להתחתן זה עם זה. ואין לך פגיעה באחדות האומה גדולה מזו.

גם ללא תכנית השלבים, יש סכנה גדולה בעניין הכותל עצמו. אם הרפורמים יקבלו חלק בכותל המערבי, אז 'אנשי שלומנו' ימשיכו להתפלל כהלכה ברחבה הכשרה, אך היהודי הפשוט שבא כיום לחגוג בר מצוה לבנו בכותל המערבי, וחווה חוויה יהודית אמיתית וקדושה, עלול להתבלבל וללכת לרחבה הרפורמית, ובמקום חיזוק של קדושה ויהדות, יחווה קריקטורה של תפילה בערבוב גברים ונשים, המכלה כל רגש טהור וקדוש.

לפיכך, מאבק זה באופיו הוא למען אהבת ישראל. וכך גם אם הרפורמים יוכלו לתת תעודות כשרות כתביעתם, גם בזה 'אנשי שלומנו' יסתדרו וידעו ממה מותר לאכול וממה אסור, אך היהודי הפשוט והתמים, שרוצה לשמור כשרות אך אינו יודע להבחין בין רב לרב עלול להיכשל במאכלות אסורות. כשננסה להסביר לו מדוע ראביי רפורמי או קונסרבטיבי איננו רב, הוא יטען "כמו שהחרדים פוסלים אותך, אתה פוסל אותם", ולא יבחין בהבדל, שלמרות המחלוקות מדובר ברבנים יראי ה', בעוד שראבייס רפורמים וקונסרבטיבים אינם רבנים כלל.

כללו של דבר, דווקא בשל האחריות על עם ישראל כולו, דווקא בשל התביעה לאחדות ישראל ולאהבת ישראל, עלינו להיאבק בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, שרוצות לפורר אותנו ולהפוך אותנו מ"גוי אחד בארץ" לקהילות קהילות שאינן יכולות להתחתן זו עם זו, ופועלות להתעות את לבב אחינו הרוצים להתקרב ליהדות האמיתית המסורה לנו מהר סיני.    

ולכן הנושא איננו החרמה, ולא קראנו להחרים מישהו. הנושא הוא אהבת ישראל ודאגתנו לשלומה של האומה. ברור לנו כשמש, שהרב מלמד לא התכוון לדברים אלו ח"ו. אך צריך לדעת ולהדגיש שמצבנו בעבר הלא רחוק, היה כפסע מהכרה בתנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, ברמה הממלכתית (בממשלת ימין-חרדים בראשות נתניהו!), הן במתווה הכותל, הן בגיורים, הן בכשרות.

וכידוע, זה בדיוק הכיוון אליו דוהר בג"ץ, וכידוע תנועות אלו יודעות להשתמש בעובדה זו היטב (הם משופעים בכסף לצורך עתירות חוזרות ונשנות לבג"ץ נגד כל סממן יהודי במדינה). ולכן מסקנתנו היא שכל מראית-עין של הכרה ולגיטימציה לתנועות אלו היא מסוכנת. וממילא, אדרבה, לא בתפיסת עולם של חרם אנו דוגלים, אלא אהבת ישראל שבליבנו והדאגה לקיומה, היא זו שמובילה אותנו, ובוודאי שבכך אין כל מחלוקת בינינו. והאמת והשלום אהבו.