קצת טרמפיאדות שוממות, קצת כבישים ריקים ובעיקר הרבה, הרבה ירוק בעיניים. ברוכים הבאים לגליל המערבי - גרסת הקורונה.
נהריה משתפלת לה לתוך הים מאחורינו, מעלות נפרשת על ראש ההר שממולנו, וכביש 89 מחבר ביניהם בעדינות, שחור, מתוח. היעד - נחל כזיב.
הקיץ התחיל השבוע באופן רשמי. אם זה תלמידי התיכונים שיצאו לחופש הגדול, ואם זה מזג האוויר המושלם שפשוט זועק טיולים ומעיינות, אך דומה כי הבשורה טרם הגיעה אל הצפון הלא כל כך רחוק. 11 בבוקר, והחניון שבכניסה הראשית לנחל כזיב שומם ממכוניות. חונות בו שלוש מכוניות בסך הכל, וגם זה רק אם נספור גם את שלנו.
הירידה ארוכה ומתפתלת ובסופה אנחנו מגיעים לתחילת המסלול, צינור גדול עם זרם קולח הידוע בשם עין זיו. כאן כבר מתחילים לראות אנשים, אבל מעטים, בודדים. אנחנו פוגשים את עראמי, נוצרי מאחד הכפרים בסביבה שמטייל עם הכלב שלו, ובהמשך, ליד עין טמיר, את אבי, בחור צעיר שבדיוק התחיל "מחוף לחוף".
גם את אבי וגם את עראמי הקורונה לא ממש מעניינת. "אני לא מפחד מהקורונה" מספר לנו אבי, "להפך. עכשיו זה הזמן לטייל. הכל פנוי". אבל למה הכל פנוי? כי יש אנשים שכן מפחדים מהקורונה. פרדוקס. או אבי או האנשים האלו טועים. מי מביניהם? את זה אנחנו צריכים לברר.
בדרך חזרה לרכב כבר מתחילים לראות יותר אנשים, לא מעט מביניהם רוכבים על אופניים, אבל עדיין פחות מיום קיץ רגיל. אני לא מציק להם עם שאלות. עכשיו אנחנו נהנים מהנוף, השאלות יחכו לאחר כך.
אחר כך הגיע. את מוריה, מדריכת טיולים ממדרשת ראש פינה, אני תופס ביציאה מעין חרדלית, הקצה השני של נחל כזיב. היא נמצאת שם בתפקיד, להדריך ילדים בכיתה ב זה לא פשוט (היסודי עוד לא יצאו לחופש), אבל בין לבין היא מוצאת זמן לדון איתי בנושא "טיולים וקורונה, הילכו שניהם יחדיו?".
"כמו לכולם, גם אלינו הקורונה הגיעה בהפתעה", מספרת מוריה. "גמרנו שבוע עמוס בטיולים ויצאנו לשבוע חופש בגלל פורים, ובשבוע שאחריו היה מתוכנן טיול כמעט כל יום. מרץ זה שיא עונת הטיולים אצלנו, כך שהלו"ז היה מלא לכל החודש הקרוב. מאוד חיכינו לזה. ואז טיול ראשון מתבטל, ועוד אחד, ועוד אחד. כולם התבטלו תוך שבוע".
"הסגר עצמו היה קשה לי כמובן, אני אוהבת לטייל, אבל עכשיו מה שהכי חסר לי זה הנסיון שהייתי צריכה לרכוש במהלך התקופה הזו. אני בת שירות בשנה ראשונה, ובסופו של דבר, ההבדל בין שנה א לשנה ב זה הנסיון שבעזרתו אנחנו עוזרת לבנות החדשות. שנה הבאה החיסרון הזה מאוד יורגש".
אוקי, ואיך זה לחזור?
"הטיול הראשון אחרי הקורונה היה למסלול שמעולם לא הדרכתי בו לפני, במצב רגיל הייתי מאוד לחוצה לפני טיול כזה, אבל עכשיו פשוט קפצתי משמחה מעצם העובדה שאני חוזרת להדריך. המצב עדיין מאתגר, צריך להקפיד להזכיר לתלמידים לשים מסכות כל הזמן במהלך הנסיעות, לשמור על מרחק בטוח מקבוצות ואנשים אחרים ולא לחלוק אוכל. זה מאתגר במיוחד עם הכיתות הנמוכות".
וכשאת מביטה מסביב, לא על הקבוצות שאת מדריכה, אנשים חזרו לטייל או שהם עדיין מפחדים מקורונה?
"עם ישראל נוהר חזרה לטבע. למשל היום, כשהגענו לפה (עין חרדלית), היו רק כמה מכוניות בחניה, עכשיו החניה מפוצצת וחונים גם לכל אורך כביש הגישה. זה ממש כמו בחגים. נכון, זה קצת יקשה על יציאת האוטובוס, אבל זה מאוד משמח אותי לראות את עם ישראל בהמוניו יוצא לטבע אחרי כל חודשי ההסגר".
אז הכל פנוי או נוהרים בהמוניהם? מפחדים או לא מפחדים? עושה רושם שאין לנו עדיין תשובה ברורה, אבל לא יודע מה איתכם, כל הדיונים האלו עשו אותי רעב. 'קציצה עגלגלה', הנה אני בא.
'קציצה עגלגלה' היא מוסד גלילי ותיק ומוכר, ששוכן בישוב מעונה כבר 11 שנה. היא התחילה אי אז כפוד טראק, וכיום היא מסעדה שאף חובב המבורגרים בצפון לא יכול להתעלם ממנה. אני יכול לספר לכם על ההמבורגר 'רבנו' שלקחתי (ביצת עיין ו'בייקון' הודו), או על גרסת 'באפי ציידת הערפדים' של חגי (אננס וקונפי שום), אבל זה לא העניין פה. באנו לברר אם אנשים חזרו לטייל.
"למזלי" מספר לנו אלי בעל המסעדה, "יש לי בסיס לקוחות קבועים גדול שהמשיכו לקנות ולהזמין אוכל בתקופת הקורונה. היה לא פשוט, אבל צלחנו את האירוע בכבוד, ומאז שחזרנו להושיב לקוחות האנרגיה והחיוניות חזרו וגם המחזורים דומים לשנה שעברה. כרגע, יש מעט פחות מטיילים מהרגיל, ואנחנו נשמח שהם ישובו להתארח אצלנו".
מעניין. פחות מטיילים. מי צודק, אבי או מוריה?
ממש ממול למעונה, בה שוכנת המסעדה, נמצא הכפר מעיליה. רק לחצות את כביש 89 ואתה שם. בשביל להגיע לתרשיחא, לא תצטרכו אפילו לחצות את הכביש. אולי באחד הכפרים אני אמצא את התשובה. אולי.
הודעת וואטספ לערן מ'אוצרות הגליל', מיזם שמקדם תיירות בגליל המערבי, והוא קובע לנו פגישה עם נעים רבאח. במהלך השבוע נעים הוא סגן מנהל התיכון בכפר סמיע, בסופ"שים הוא נמצא ב"טרקטורוני נוף הורדים" שהקים. אולי לו יהיו תשובות בשבילי. אעדכן.