ישי לפידות:
"המחלה של אחותי הייתה מאוד קשה. הרגשתי שהאמונה שלי נבחנת"

משבר הקורונה תפס את ישי לפידות בתנופת עבודה נמרצת ובאחת מוטט את משלח ידו. עם בוא הגל השני מספר לפידות על מאבק האומנים.

אבנר שאקי , ט' בתמוז תש"פ

ישי לפידות
ישי לפידות
צילום: אריאל אוחנה

נעים להכיר

ישי לפידות, 50, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בנתניה, יוצר, זמר ואיש תקשורת. זוכה פרס אקו"ם.

עולם סגור משלי

לא הייתי התלמיד הכי טוב מנקודת מבטם של המורים. הפרעות קשב שמלוות אותי מגיל קטן הקשו עלי. היה לי ממש קשה להתרכז בשיעורים, ובזמני ריטלין לא היה מצרך מקובל. בהרבה מובנים אני עדיין עם קשיי הקשב והריכוז שלי, אך למדתי לחיות איתם. עד היום אני מרגיש שקשה לי להתרכז בלהקשיב למישהו. ויש לי פחד מהרצאות. אני מרגיש לא נוח כשאני יושב ומקשיב.

יחד עם זאת, הקשיים האלה עזרו לי לבנות את העולם שלי, הגשמי והרוחני. את הקשב למורים החלפתי בהסתגרות פנימית ובניית עולם סגור משלי. הלחנים הראשונים שלי היו הפוסטרים בכיתה. הטקסט הראשון שהלחנתי היה הפוסטר מעל הלוח של כיתה א': 'כל העוסק בתורה בלילה - שכינה כנגדו'. הייתי שם את הידיים על הפה כדי לא להפריע לשאר התלמידים ושר לעצמי מנגינות. כן, אפשר לומר שהתחלתי את הקריירה בכיתה א'.

בכיתה היה לי מאוד קשה, ולמזלי מצאתי מזור בקריאת ספרים. הייתי תולעת ספרים ועבודתה של אימי כספרנית בבי"ס בו לימדה היסטוריה, סייעה במלאכה. מעבר לזה, הקושי שלי עם הקשב פיתח אצלי יכולת מאוד חזקה לזהות ילדים שסובלים מהקשיים האלה. פעמים רבות הצלחתי לזהות את זה אצלם ולעזור להם. אז נכון שהיום האפשרויות הרבה יותר מגוונות, אבל מטריד אותי שהיום כמעט כל הדור הצעיר סובל מהתסמינים האלה, באופן כזה או אחר.

אני אחראי על הרבה דברים שקשורים לילדים, ורואה שהיום יותר קשה לעבוד איתם מפעם. אין לי מושג במי האשמה, אולי זה שאנחנו מאביסים אותם בדברים מתוקים, אולי אלה המסכים שגורמים לאיבוד הקשב, אבל אין ספק שבמובן הזה הדור של היום שונה מהדור הקודם.

הכי קרוב לאלוקים

לכל אחד יש לפעמים תפילה שפתאום יוצאת מעומק הלב. אצלי זה קורה בשעות שאני כותב ומלחין בהן. מעבר לכך, כנראה שהתפילות הכי טובות שלי יוצאות בטיסות, כי אין לי יותר מדי במה להתעסק ולאן לברוח, וכי פחד הטיסות שלי אף פעם לא ממש עבר.

אחרי עשרים שנה

מאז שעזבתי את הישיבה החרדית שלמדתי בה, התנתקתי מהוויה של הלימוד. מי שהחזיר אותי לזה בשנים האחרונות הוא חבר מבית הכנסת, משפטן מפורסם בשם צורי לביא, שמעביר שיעור גמרא שבועי קבוע לחבורה המגובשת שלנו בבית הכנסת בנתניה.

בין אדון עולם לראש הממשלה

למרות שהופעתי במקומות הכי גדולים בעולם, בלוקיישנים הכי מפורסמים, הוטסתי לאירועים פרטיים ונכחתי במקומות שישבו בהם כמעט כל בכירי העולם הכלכלי, עדיין האירועים שהכי מדברים אלי דומים לשני האירועים שהיו לי שבוע שעבר: הראשון, הופעה שלי בטקס הכנסת ספר התורה לעילוי נשמת החייל עמית בן יגאל הי"ד. לשבת עם ההורים שלו ולשיר להם את 'אל הנער זה התפללתי' זה שיא השיאים מבחינתי.

האירוע השני היה כשנפגשתי עם בחור בשם אפרים, שאיבד לפני כמה חודשים כמעט את כל משפחתו בתאונת דרכים מחרידה. אפרים מקורקע לכיסא גלגלים כנראה עד יומו האחרון. הבן שלו נפצע אנוש, וברוך ה' חזר לחיים. לשבת איתו, לשיר לו ולגרום לו לחייך, זו הזכות הכי גדולה שנתנה לנו, האמנים. וזו לדעתי התשובה לשאלה 'למה ה' ייעד אותי דווקא למקצוע הזה. מבחינתי פגישה כזו יותר חשובה ומעניינת מפגישה עם רה"מ, שגם איתו יוצא לי להיפגש לא מעט. אני מכיר את הלשכה של נתניהו היטב, ומוזמן לשיעורים בתנ"ך שמתקיימים בביתו.

החיים מאחורי הקלעים

אני אדם חששן, היפוכונדר מטבעי. במובן הזה הקורונה באה לי מעולה – 'הנה הוכחה נהדרת לכך שהפחדים שלי מוצדקים'. מבחינת הופעות וכו' הכל בוטל בן רגע, וכשאר חבריי נעלמו לי כלל העבודות מאז מוצאי פורים האחרון. ברוך ה' הצלחתי להמציא את עצמי מחדש, והתחלתי להנחות תוכנית ילדים בערוץ הידברות . ברוך ה', כשנוחתים עלי אתגרים אני מתמודד איתם טוב. כשיש להיפוכונדר צרות - הוא מרגיש כמעט נהדר והוא פורח. כשהכל בסדר - שם הבעיה שלו. מבחינת האתגרים העומדים בפתח – בדיוק במקום הזה נכנסת האמונה. היא התרופה היחידה. אתה מאמין שהקב"ה מפרנס, ואם לא - אתה בהחלט בבעיה.

עמדתי בחזית המאבק של אנשי התרבות והבמה, אבל המאבק שלנו לא היה על אמנים כמוני. אנחנו נשרוד את הקורונה. מי שנפגע בתחום שלנו בצורה הכי משמעותית הם הנגנים, התאורנים, הסאונדמנים, מנהלי הבמה, כל האנשים שמסביבנו, אלפי ה'אנשים השקופים' שמסביב לבמה. מדובר בחבר'ה שנשארו ללא פת לחם, ועבורם אנחנו זועקים. לממשלה יש דרכים נהדרות לעזור להם, היא התחילה לעשות צעדים בנושא, ואני מקווה שתתמיד בכך.

פחד אלוקים

הקב"ה נוכח בחיי באופן מוחלט. לפעמים זה מכביד עלי, כי זה לא מאוזן. אני מרגיש אותו איתי כל הזמן. פעמים מת מאהבה, לפעמים מת מפחד, או עושה דברים בגלל שלא נעים לי ממנו. זה מאבק ואהבה יום יומית. אהבה ופחד תמידיים. יש בי פחד מאימת הדין, משכר ועונש, גם בעולם הזה וגם בבא. יראת ה' תמיד נוכחת אצלי. גם כשאני חוטא, אי אפשר לומר עלי שאני נהנה מהחטא במאה אחוז. יראת ה' שבי לא נותנת לי להתמסר באופן מוחלט לחטא, ולמרות שאני מאוד יצרי ומאוד אוהב את 'העולם הזה', הלב והראש חושבים על החטא ולא מרפים ממנו. בכל הנאה שאני נהנה בעולם הזה, תמיד מנקרת בי השאלה - מה יוצא לקב"ה מהדבר הזה, והאם אני יכול ליהנות מהדבר הזה.

בשם האב

אני מפחד וחושש מהכל. אני טיפוס חרדתי ופסימי. עם השנים מצאתי איזונים שעוזרים לי לעבור את האתגרים הללו. וכמובן בעיקר אמונה. יכול להיות שאני כזה כי אבא שלי התעסק עם דברים מאוד לא פשוטים כרב צבאי - משפחות השכול, זיהוי חללים, וכו'. מעבר לכך אבא גם היה רב של בתי חולים ובתי כלא, אז אנחנו, הילדים, מכירים מקרוב דברים מאוד קשים. יחד עם זאת בזכות העבודה שלו גם נחשפתי לפעילות אדירה של חסד. הדברים האלה בהחלט עיצבו אותי ואת חיי.

שיא השיאים

בתור אמן, החיים שלך מלאים בשיאים. כל מופע הוא שיא מבחינה מסוימת. לא התרגשתי בערב שערכו לכבוד 30 שנות הפעילות שלי בתחום, מאשר כמה שאני מתרגש מהופעה במתנ"ס בירוחם. ההפך – אני יותר לחוץ ומרוגש ממופע מול 50 איש מאשר בערב מפואר כזה, כי בהופעה אינטימית אתה צריך לתפוס את הקהל המצומצם שיושב סביבך. ובכלל, אם להודות על האמת, אני מכור לשיאים. לריגושים. אם אין איזה 'שיא' ביום שלי, מבחינתי זה יום חלש ולא מעניין.

בין קרליבך לבן ארי

עשיתי לא מעט דברים בחיים, אבל כמו שאני מכיר בערך עצמי, אני גם יודע את אפסיותי. אני לא ידוע כמה תרמתי לעולם הזמר הכללי, אבל אני יודע למשל ש'אוף שימחס' פתחה את ההתעניינות של העולם הכללי למוזיקה היהודית. כשהתחלנו, בשנת 1996, התקבלנו לתחרות ה-'קדם אירוויזיון'. הכותרת ב'ידיעות אחרונות' הייתה אז: 'להקה חרדית התקבלה לקדם אירוויזיון'.

"לא היה עד אז כזה דבר. לא היה ריבו, בן ארי, ושום מוזיקה שמילותיה מהמקורות לא התנגנה במרחב הציבורי הכללי. היינו פורצי דרך. לפנינו במרחב התקשורת החילוני היו רק 'צמד רעים' והרב קרליבך, אבל את הפופ הישראלי והיהודי אנחנו פיצחנו. וכן, זה כיף ונחת לראות את ממשיכי הדרך. היום זה נשמע רגיל שאנשים יכולים לשיר בנחת שירים עם מסרים רוחניים ויהודיים מעל גלי האתר. ואני שמח לומר שלדעתי התלמידים עלו על הרב.

שאריות של החיים

אין ספק שהילדים שהקב"ה שלח לי הם מהדברים המרגשים בחיי. עצם לידתם, חייהם וגידולם שואבים ממני את המקסימום. אני חושב שכל תהליך חייו של בן אדם, גם בימים הטובים שלו, הם סוג של משבר, ייאוש, ניצוצות של תקווה והצלחות של שמחה, וככלל - מלחמה עצמית וכללית עם החיים שעוברים עליו.

מעט מאוד אנשים יכולים להסתכל אחורה ולומר שהיה להם 'קל בחיים'. כל החיים הם התמודדות אחת גדולה. לפני שנתיים אחותי נפטרה. המחלה של אחותי הייתה מאוד קשה, הרגשתי שהאמונה שלי נבחנת. אתה מגלה אם אתה באמת מאמין או 'פייק מאמין'. אם אתה מאמין, אתה יודע איך להסתכל על הדברים לצד הכאב הגדול, וזה עוזר להתמודד עם הקשיים.

סוד הדברים הפשוטים

מאוד קשה לי לבחור שיר מסוים שהשפיע עלי, יש רבים וטובים, ובכל זאת אומר שדווקא היוצרים של המוזיקה הכי פשוטה לכאורה, כמו ר' שלמה קרליבך או לחילופין מאיר בנאי, הם האנשים שלימדו אותי שלפעמים בניגונים הכי פשוטים, עם הכי מעט אקורדים, יכולים להיות הכי הרבה נשמה, רגש ושמחה.

כמה טוב שבאת

אני מחבב מצוות רבות, אבל אחת המצוות העיקריות בתורה, שפעם, בלשון עדינה, לא ידעתי איך להכיל אותה והיום לא אוותר עליה גם תמורת מיליונים רבים, היא השבת. עם הפרעות הקשב שלי, הדמיון המטורף, חוסר השקט והאנרגיות הגבוהות, הרוגע שהשבת משרה עושה לי טיפול פסיכולוגי שבועי. היא נותנת לי כוחות לסיים את השבוע, ולהתחיל אותו בטוב כל פעם מחדש.

חלומות של אחרים

כל יום צצים לי בראש 8-9 פרויקטים חדשים שאני ממש רוצה להתחיל לעבוד עליהם. עם השנים למדתי שאני מוגבל, ושצריך לכתוב אותם בנחת ופעם בחודשיים ללכת על אחד מהם. בזכות כך נולדו 'אוף שימחס', 'הקינדרלך', התוכנית בהידברות, התוכנית בקול חי שאני מגיש בערב שבת כבר מעל שני עשורים ועוד. לצידם יש גם כמובן רעיונות שעלו ונפלו לאחר שלא הצליחו.

לא שותה, לא מעשן

קשה לי להאמין שיש הרבה דברים שאנשים לא יודעים עלי. אני טיפוס די חושפני. מספר על הכל, מדבר על הכל. אני כותב המון ברשתות החברתיות, יש לי עשרות אלפי עוקבים בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר. אני די משתפך שם. אז אם עדיין יש דברים שלא יודעים עלי, עדיף שכך. אולי העובדה שמימי לא עישנתי, ולא שתיתי שום משקה חריף, אפילו בקידוש, היא עובדה שלא רבים יודעים עליה.

שלום לצניעות

אני לא אדם צנוע. אני יודע שאין בי צניעות. מצד שני אני גם לא שחצן ובעל גאווה, אבל בכל מקרה - צניעות זה לא הצד החזק שלי. אני מכיר בכוחותיי וחולשותיי ויש בי משניהם ב"ה. אני יודע שלעבוד כזמר ואיש תקשורת בעידן שלנו זה דבר שדורש יח"צ, מגע עם בני אדם, וכמובן הרבה נראות. זה לא מפריע לי. אני אכבד כל בן אדם, ילד או איש אומלל ברחוב, וגם לא אשפיל אף אחד או אתגאה על מישהו, אבל כן, אני גאה בעצמי ובדרכי, ואני לא אתבייש לספר לאחרים – אם אהיה חייב - מה אני שווה.

לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן

באדיבות אתר הידברות – תכני יהדות, זמני כניסת שבת, הכרויות לדתיים בחינם, פרשת השבוע, לוח זמני היום ועוד