אי אפשר לדמוע באמת מול סרטונים שהגננת שלחה בסמארטפון
אי אפשר לדמוע באמת מול סרטונים שהגננת שלחה בסמארטפוןאיור: עדי דוד

כשם שהחצב, הנחליאלי והחמסינים הבלתי נסבלים של אלול הם מבשרי הסתיו, כך מסיבות סוף השנה מבשרות את בואה של החופשה הגדולה.

מיד אחרי שבועות מתחיל היומן להתמלא: מסיבת סוף שנה בחוג קפוארה, מופע של חוג ג'אז, שיעור משותף הורים־ילדים בחוג אומנות. לבוא עם בגדים שאפשר ללכלך. חוץ מאלה, עדכנו בלוח: מסיבה בגן, חגיגת חומש ואירוע בת מצווה כיתתי. ולפעמים גם סתם, כיתה ז' מחליטה לחגוג עם ההורים, כי למה לא.

לכל אירוע רשימת כיבוד שמתפרסמת בווטסאפ הרלוונטי ו'אנא השתבצו', מתנה למדריכה או לגננת (ברוך בורא הפייבוקס. אבל נראה אתכם זוכרים למי שילמתם ולמי לא), תלבושת מיוחדת שצריך להכין יום מראש, תסרוקת על פי דרישת האזרחית החוגגת, וכמובן יום ושעה שמתנגשים עם מסיבה אחרת.

בונוס למתקדמים: אסור להביא אחים. לכו תמצאו בייביסיטר. בכל שנה ההורים (בואו נודה, לרוב זאת אמא) משתדלים לצלוח את שלל האירועים האלה בהצלחה. לקנות, להכין, לשלם ולארגן את הילד, והכי חשוב: לזכור לחייך אל החוגגים הצעירים, ולזכור שבשבילנו זאת אולי עוד משימה בדף הבלתי נגמר לעולם, אבל בשבילו ובשבילה זו גולת הכותרת של עשייה והתמדה, ציון דרך. חגיגה אמיתית, בלי ציניות.

הגן שלנו סגור

פתאום השנה, כשהן לא היו, הרגשתי שהן חסרות לי, המסיבות. הבת הקטנה שלנו מסיימת את שנות הגן, נפרדת מחלק משמעותי בילדות שלה, היא אפילו לא יודעת עד כמה, וחוצה את הכביש לבית הספר. עם ההקלות ההולכות ומצטברות, עם פתיחת המסעדות ואולמות השמחות, הייתי בטוחה שנוכל לחגוג עם הקטנה ועם חבריה המתוקים. שנוזמן לשבת על כיסא הגן הקטן, הנמוך והלא מאוד נוח, לקום ולצלם אותה מכל זווית, להתעצבן על ההורים הלא סבלניים שחייבים לצלם את הילדים שלהם בכל רגע במסיבה, ובעיקר להיות שם איתה. להתרגש, לשמוח ולהיפרד מגן מקסים, וגם לבכות חופשי. הפעם לא רק היא נפרדת. אנחנו כהורים סוגרים את השער על תקופה ארוכת שנים של ילדים בגן. זהו, יותר לא תגיע מזוודת אמא־של־שבת הביתה. סיימנו רשמית את הגיל הרך בבית. אבל לא יכולנו לחגוג את קו הסיום יחד איתה.

הילדים חגגו לבד. התרגשות הייתה, גם בגדים שנבחרו בקפידה וגם תסרוקת מפוארת (בכפוף ליכולות של אמא), אבל במסיבה לא היינו. במקום זה נקבל סרטונים תיעודיים, כדי שנוכל לדמוע מהתרגשות מול הסמארטפון. מי בוכה מול סמארטפון? צפייה בסרטון רק מעלה את העצבים על כך שהילדה לא צולמה מספיק. וכך, בשבוע האחרון אני הולכת עם דמעות אצורות שאין מי שיחלץ אותן מהגרון. מין גוש שמסמל את סוף השנה המוזר הזה, שהגיע ככה פתאום, בלי סימנים מבשרים ובלי אזהרה מראש. עבור ילדי העל־יסודי הוא הגיע בהפתעה גמורה, ששמטה את שטיחון היציבות מתחת לרגליים.

השאלה היא האם בזמן שבו משפחות טובעות בביצה כלכלית, ולא יודעות מה יהיה בחודש הבא ואיך בכלל משקמים את העסק, מותר להצטער על מסיבת סיום קטנה שלא הייתה? האם אפשר להתבאס בקול כשאנשים חולים, מאושפזים, נכנסים לבידוד ומתחילים שוב לפחד? מותר לקטר על משהו פעוט כשאנשים מתלבטים מתי ואיך לערוך אירועים קיומיים כמו חתונה? חוששים כל רגע מגזרה חדשה?

למלא את הלוח הריק

לפני הרבה שנים, בעודנו שישיסטים, צופפנו ספסלי מתכת כחולים בסניף בני עקיבא והתיישבנו עליהם באוזניים כרויות, ללמוד את רזי ההדרכה. "החניך שלכם יגיע אליכם בוכה", רעם המדריך הכריזמטי שהגיע אלינו להופעת אורח, "הוא יהיה ממש שבור, ואתם תנסו לדובב אותו. אחרי שתשבו איתו לשיחה אישית, הוא יסכים להיפתח ויודה שהפסיד במשחק גולות. אתם בטח תרצו לפרוץ בצחוק גדול באותו רגע. גולות? באמת? כבר חשבתם שאולי אמא שלו חולה או שעשו עליו חרם. גולות? דמעה אחת הן לא שוות". המדריך הפסיק את הנאום הדרמטי לרגע, צמצם את עיניו והביט על כל אחד מאיתנו, מלש"בי ההדרכה. "בשבילכם זה שום דבר, בשבילו גולות הן כל העולם. תזכרו את זה. גם אתם הייתם פעם ילדים. תיכנסו לנעליים שלהם, תרדו לגובה שלהם. על גולות ראוי מאוד לבכות".

הגולות האלה הלכו איתי שנים. הן ליוו אותי בהדרכה, הגיעו איתי להורות ושמורות עימי לשיחות עם חברה שבעולמה מלא הדבש יש לפעמים איזה רמז של עוקץ, והיא בוכה עליו. היום אני שולפת את הגולות ומשתמשת בהן לעצמי. מתירה לעצמי להיאנח על הגולות שהפסדתי, על מסיבות הסיום, שבכל שנה אני מתאפקת שלא לקטר עליהן והפעם הן כל כך חסרות לי. כי מה הם החיים בלי הרגעים הקטנים האלה שמרקידים לנו את הלב. ואולי בגלל שהמסיבות הן סמל לנורמליות שאבדה. כבר חשבנו שאנחנו במקום אחר, והופ, הנה נסוגים לאחור.

החודשיים שהחלו זה עתה, קוראים לנו לשריין הרבה מקום בלב לבכי על גולות (שהפכו מאז לקלפים, לפוגים והיום הם אבטונס). הלוח הגדול של החופש שנתלה בכל שנה בחדר העבודה שלי ומתמלא בזריזות, נותר ריק. המשבצות שרגילות להתפוצץ מתוכניות: בריכה, בני דודים, קייטנת סבא־סבתא, סמינריון, מחנה - נותרו ריקות. זה לא שאין לנו תוכניות. הן נרקמות בזהירות, מתבררות לאט, אך כל אחת מהן מעורסלת בתוך סימן שאלה גדול. האם יהיה, איך יהיה, מתי. הגדולים לא יצליחו לעבוד השנה כי אין קייטנה להדריך בה, ויש פיחות גדול בצריכת בייביסיטרים ובאירועים למלצר בהם. הקטנים מסודרים בקייטנה, תודה למשרד החינוך, אך כבר למדנו שבכל רגע נתון קייטנה יכולה להפוך למופע זום. אם החופשה הגדולה תמיד נראית לנו כמו אתגר, הפעם הוא כפול ומכופל: להקשיב וללוות, לחשוב יחד מה בכל זאת אפשר, לנחם כשמגדל קלפים מתמוטט. לשמור עליהם שלא ילכו לכל מיני מקומות שאנחנו לא היינו הולכים אליהם. ואם אנחנו רגילים לומר לילדים שרק הם יכולים לעשות את החופש לבאמת גדול, הפעם האתגר מוטל גם על שכמנו, ההורים. המלצה שלי? הצטיידו בגולות.

לתגובות: [email protected]