היהודונים באים

זה מדבק: תסמונת עפר שלח התגלתה השבוע גם אצל בן כספית.

ידידיה מאיר , י"א בתמוז תש"פ

היהודונים באים-ערוץ 7
ידידיה מאיר
צילום: יוחנן כץ

1

בשבוע שעבר נכתב כאן על התנהגותו של בכיר מפלגת יש עתיד, ח"כ עפר שלח, בערוץ הכנסת. על הצעקות והאיומים שהוא השמיע בלי בושה באולפן הומה מצלמות כלפי עיתונאי, רק בגלל שהוא חרדי.

בהן צדק שאני לא יושב ומחפש כל היום דוגמאות כאלה, של רגעים שבהם התת־מודע האנטי־חרדי או אנטי־מתנחלי קופץ לאנשים. להפך. אם כבר, אני מחפש הוכחות לזה שבעומק כולנו עם אחד, ושלמרות כל חילוקי הדעות והמחלוקות הפוליטיות, "כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד", כמו שקובע האדמו"ר הזקן בספר התניא, "רק שהגופים מחולקים." אבל מה לעשות שלפעמים עוברים לך ליד האוזן או העין דברים שקשה להתעלם מהם. לעיתים הם נצעקים בצרחות ובנפנופי ידיים מאיימים, כמו במקרה של עפר שלח בערוץ הכנסת, ולפעמים הם מנוסחים כציוץ תמים בטוויטר, כמו במקרה של בן כספית וקובי אריאלי.

2

הסאגה שלנו מתחילה הפעם ביאיר גולן, סגן הרמטכ"ל במיל' ואיש מרצ בהווה (יש להניח שגם בצה"ל הוא היה איש מרצ, רק שאחרי השחרור הוא הצטרף רשמית למפלגה והפך לאחד מנציגיה). גולן תרם השבוע את תרומתו המפוקפקת לשיח על צביעות התקשורת והשמאל ביחס למעצר תא"ל במיל' אמיר השכל בהפגנה נגד נתניהו, לעומת השתיקה מול אלימות כוחות הפינוי בעמונה. גולן, שפיקד על מבצע עמונה הנודע לשמצה, אמר בריאיון לרדיו 103 כי הוא "גאה בזה שאריה אלדד קיבל מכות, כנראה שהגיע לו". מאוחר יותר התנצל בפני אלדד על המשפט הזה, אבל אמר בישיבת סיעת מרצ: "מה שהיה בעמונה זה ציבור של אנשים מפירי חוק שלא צייתו לפסיקת בית המשפט, למרות שבית המשפט העליון היה סבלן שבסבלנים, ולכן לא הייתה ברירה למשטרה אלא לנקוט יד קשה, כי חוק יהיה במדינת ישראל, והוא ייאכף גם אם הוא דורש הפעלת כוח. משטרת ישראל לא נקטה אלימות, היא הפעילה כוח".

בתגובה להתבטאות המביכה הזאת, צייץ קובי אריאלי בטוויטר את השורה הבאה: "כל כך הרבה דורות - ודווקא הדור שלנו זכה ביאיר גולן". בעיניי זו תגובה מתונה ומנומסת ביחס לדברי ההבל הסדרתיים שיוצאים מפיו של גולן בשנים האחרונות, החל מההתבטאות המפורסמת על זיהוי "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט" והקשר שלהם לצה"ל (אגב, המשפט האלים שאמר השבוע על אריה אלדד, מוכיח שאולי גולן עצמו הוא חלק מהתהליך שהוא מזהה) ועד להתבטאות המקוממת על כך שבעמונה המשטרה לא נקטה באלימות. הרי ועדת החקירה שנפתחה אחרי האירועים בעמונה קבעה אחרת, גם בית המשפט קבע אחרת כשפסק פיצויים לכמה מהנפגעים, ובכלל, כולנו ראינו את התמונות, וגם 14 שנים אחרי אנחנו מתקשים לשכוח - אז מה זה השטויות האלה?

עכשיו תראו מה הציוץ החביב של קובי אריאלי הוציא מבן כספית בתגובה: "אדם שמוצא פרנסתו מחידודי לשון והתבדחויות יידישאיות", כתב כספית, "מתגולל על מי שנלחם כצנחן צעיר בצבא הסורי ובאש"ף בלבנון הראשונה, הוביל פשיטה על מחבלים במיידון ב־1987, היה מג"ד 890, מג"ד גפן בבה"ד 1, נפצע בקרב בסוג'וד אבל המשיך לנהל את הלחימה, היה רמ"ח מבצעים במטכ"ל, מח"ט הנח"ל, הוביל את הנח"ל בקסבות של איו"ש במהלך חומת מגן, היה מפקד עוצבת הגליל, מפקד אוגדת איו"ש, אלוף פיקוד הצפון וסגן רמטכ"ל. באופיו, נחשב עד היום לקצין לוחמני וחותר למגע. השתחרר והחליט לקפוץ לביצה הפוליטית העכורה כי אכפת לו מה שקורה כאן. אבל הי, הוא מהשמאל ויש מצב שיאיר נתניהו יהיה מבסוט מהציוץ".

3

בן כספית כנראה מעריך הרבה יותר ממני ומקובי אריאלי את יאיר גולן, וזה בסדר. זכותו. והוא גם חושב שיש לו זכויות רבות בהגנה על מדינת ישראל, וזה נכון מאוד, גולן ידוע כאיש צבא אמיץ עם רקורד מרשים של עשייה כמפקד וכלוחם. הוא גם חושב שלאור העבר הפייטרי של גולן לא כל אחד יכול, לא כל אחד ראוי, לבקר את האמירות המטופשות שלו, וזה כבר פחות בסדר, אבל, נו, לא חייבים להסכים על הכול. אגב, זו יכולה להיות סוגיה מרתקת לדיון ציבורי: עד כמה עבר צבאי מפואר ותרומה לביטחון ישראל מעניקים ללוחם המוערץ חסינות מפני התקפות, שנים אחר כך, כשהוא הופך לפוליטיקאי? יש הרי כל כך הרבה דוגמאות: משה דיין, גנדי, רבין, שרון, אהוד ברק, איציק מרדכי, וזה רק מהזיכרון. כל אחד מהם היה לוחם נערץ במלוא מובן המילה, ואחר כך, איך נאמר, התגלו עליו גם דברים פחות מעוררי הערצה. נו, אז בגלל העבר המפואר לא נאמר מילת ביקורת? עד כדי כך צריך להיזהר בגחלתן של גנרלים במיל'?

4

אבל מה שהקפיץ אותי בטקסט של כספית בכלל לא קשור באלוף ניצן, בעמונה, בלבנון או בקסבות של איו"ש, אלא בקובי אריאלי, כלומר, בתיאור המעליב שכספית מצמיד לו: "אדם שמוצא פרנסתו מחידודי לשון והתבדחויות יידישאיות".

זה די מדהים. אריאלי יכול להיות כותב מבריק, מגיש תוכנית יומית מצליחה בגלי צה"ל, שחקן קומי, מגיש טלוויזיה, מרצה, אבל בשביל כספית הוא כנראה לעולם יישאר "אדם שמוצא את פרנסתו מחידודי לשון והתבדחויות יידישאיות". זה נורא בעיניי. זה מייאש. זה מראה ששום דבר לא באמת השתנה בתקשורת וביחס המגעיל שלה לחרדים או אפילו חרדים לייט או אפילו חרדים מאוד מאוד לייט. אתה תמיד תיתפס כמין יהודון כזה ש"מוצא את פרנסתו" מבדיחות ביידיש וכל מה שמעניין אותו זה רק לרצות את הבן של הפריץ. אז מי אתה ומה אתה לעומת יפי הבלורית והתואר כמו האלוף גולן, שאסור לתקוף לא משנה מה הוא יגיד, או תא"ל אמיר השכל, שמול מעצרו התייצבה התקשורת כולה כחומה בצורה, כי הרי הוא משלנו. אבל לתא"ל אריה אלדד? שישברו את הידיים ואת הרגליים. וגם את הפה אם אפשר. ולא, זאת לא אלימות. זאת אכיפת חוק.

5

ולסיום, באופן אישי, העובדה שהדעה הקדומה הזאת מגיעה מבן כספית מבאסת אותי אפילו יותר ממופע האימים של עפר שלח. כי את כספית אני מכיר כאיש נעים הליכות, סקרן, פתוח לדעות אחרות. אני אפילו מחבב אותו. אבל לכו תדעו, אולי אחרי הטור הזה, אגלה שגם אני מוצא את פרנסתי מהלוואה בריבית.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

את התמונה המסקרנת הזו שלח לי אבינעם גואלמן, עם מילות ההסבר הבאות: "אתה כותב הרבה על הדף היומי ולומדיו. בערב שבת פרשת קורח עלה בסערה השמיימה אבי, ר' בנימין גואלמן, לאחר מחלה קשה. כילד קטן בקיבוץ עלומים יש לי שני זיכרונות מאבא. הראשון הוא משבת בבוקר. בני הבית עדיין ישנים, אבא יושב על כיסא ליד שולחן האוכל, כוס הקפה בידו והוא רוכן על 'תיקון הקוראים', ועובר בקריאה מדויקת של טעמי המקרא, בנעימה מתוקה, על קריאת פרשת השבוע. הזיכרון השני הוא של אבא יושב עם החברותא שלו, הרב עמית קולא, מדי יום בשעה חמש לפנות בוקר, כשהם מתווכחים בלהט בעומקה של סוגיה. "לאחר שעזבו הוריי את הקיבוץ והגיעו לירושלים עיר הקודש, החל אבא ללמד דף יומי מדי ערב בבית הכנסת 'ניצנים' בשכונת בקעה. חבורה של לומדים, בעלי בתים, אנשי עבודה ועמל, היו מתכנסים ערב ערב בשעה עשר. אנשים ששבו מעמל יומם, שלעיתים נרדמים קלות על הגמרא הפתוחה שלפניהם, ובגבורה נאבקים בעייפות כדי להמשיך ללמוד במסירות ובהתמדה שאין לה גבול. וכך מדי ערב, מתכנסים שוב ללמוד גמרא ולטעום מטעמה המתוק. יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. מסיימים את הש"ס - ומיד מתחילים שוב מחזור חדש, וחוזר חלילה. "אבא זכה ללמד את החבורה ברצף עשרים ושלוש שנים, שהן שלושה מחזורים של לימוד הדף היומי. כדי להבין את הדבר העצום הזה צריך פשוט להביט בדף הגמרא הזה של אבא. דף שבשוליו רשם לו, בכתב יד מסודר ומוקפד, לפעמים כשהאותיות מנוקדות, את הערותיו לדף הגמרא. אלה לא 'סתם' הערות של פרשנות הטקסט התלמודי, אלא קושיות ותירוצים של ראשונים ואחרונים, סוגיות הלכתיות, סתם הערה, מחשבה או תמיהה של אבא, שמתרצת קושי בדבריו של רש"י שבסוגיה אחת אמר א' ובסוגיה אחרת אמר על אותו דבר ב'. הוא היה יושב מדי יום, בשעות הבוקר או הצהריים, לפעמים שעתיים או אפילו שלוש, לומד בעצמו את דף הגמרא שילמד בערב את החבורה. המחזה היה רב רושם. אבא רכון על הגמרא, כשלצידו ספרים רבים פתוחים, והוא מעיין בהם, כותב הערות, קושיות ותירוצים, כשהוא מסמן בדף הגמרא את מספר ההערה ובשולי הדף את הרעיון או ההסבר, במספר מצומצם של משפטים. "כשאבא סיים עם החבורה את המחזור הראשון של לימוד הש"ס, טבעי היה שכעת פשוט יחזור וילמד מאותה גמרא שבה כתב את הערותיו לפני שבע וחצי שנים, אך מה רבה הייתה הפתעתי כשאבא קנה גמרא חדשה, והחל לכתוב בה את הערותיו מחדש. כששאלתי אותו לפשר מעשיו, ענה לי אבא, במבט רציני ונוקב, שהוא מתפלא על שאלתי. הרי כעת הוא לומד את הסוגיה מחדש, בעומק אחר, עם תובנות חדשות, והרי 'אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת'. לכן ברור שלא שייך רק לחזור אל הדברים הקודמים, אלא יש לעיין בהם שוב ולהגיע לתובנות חדשות, שאותן הוא כותב כעת מחדש. "גם בתקופת מגפת הקורונה לא הפסיק אבא את לימודו, ובמסירות נפש של ממש המשיך ללמד מביתו את דף הגמרא, באמצעות הזום, מדי ערב, כמעט עד יום פטירתו. כאשר תש כוחו עקב מחלתו, הוא נאלץ לבקש את סליחתם של בני החבורה. את הצער שניכר בפניו ובליבו על הפסקת הלימוד לא ניתן לתאר במילים. התורה הייתה לו סם החיים, פשוטו כמשמעו. לא מפתיע כי דווקא ביום פטירתו של אבא, בערב שבת קודש פרשת קורח, בתאריך כ"ז בסיוון תש"פ, הגיע לימוד הדף היומי לדף ק"ה במסכת שבת, הסוגיה שעוסקת בחובותיו של אדם העומד ליד נפטר בשעת יציאת נשמתו, וכן בחובת הספדו של תלמיד חכם שעסק בתורה".
צילום: אבינעם גואלמן