מגפת הקורונה מתרחבת במהירות בישראל בשבועות האחרונים. מה שהתחיל כגל מחודש קטן הפך בשבוע החולף לצונאמי של חולים. על פי נתוני משרד הבריאות נכון לכתיבת שורות אלה, ביום שלישי השבוע נרשם שיא החולים החדשים המאומתים מאז פרוץ המגפה, כאשר לא פחות מ־773 חולים חדשים אותרו. הנתון הזה מגיע יממה אחת בלבד אחרי שנרשם הנתון השלישי בגובהו מפרוץ המגפה. מלבד החולים החדשים, ביום שלישי נוספו עוד 10 חולים למניין המאושפזים במצב קשה בבתי החולים - עלייה של מעל 20 אחוזים ביממה.
הנתונים שמגיעים מישראל בימים האחרונים הפכו אותה ל'מדינה אדומה', בדומה לארה"ב, ברזיל ושבדיה. המשמעות המעשית של ההגדרה היא שמדינות אירופה, שהחלו לפתוח את שעריהן בימים האחרונים והציגו תוכניות לפתיחת הגבולות מחדש, סימנו את ישראל כמדינה שאסורה בכניסה.
לעלייה החדה ישנם שני גורמים מרכזיים. הראשון הוא חוסר ההקפדה על הנהלים של משרד הבריאות, הכוללים ריחוק חברתי, היגיינה ומעל הכול - חבישת מסכות במרחב הציבורי. הגורם השני, והמרכזי יותר, הוא היעדר תוכנית מסודרת להתמודדות עם הנגיף וליצירת שגרת קורונה. בימים האחרונים גורמים במשרד הבריאות סוברים שלא יהיה מנוס מלהחזיר את המשק לסגר.
עדיין אפשר לתקן
"כדי למנוע את החזרה לסגר כמו שראינו בתחילת אפריל, חייבים לעשות ארבעה דברים", אומר פרופ' יונתן הלוי, נשיא המרכז הרפואי שערי צדק. "דבר ראשון, הציבור חייב להקפיד על ההנחיות. אנחנו רואים היום שהמשמעת הציבורית נמצאת ברמה מאוד נמוכה, וכשלא מקפידים על הכללים - יש הדבקה. מי שילך ברחוב יראה יותר מדי אנשים שהולכים בלי מסכות. אנשים לא מבינים שזה מה שמונע הדבקה. הדבר השני שחשוב לעשות הוא לאכוף את ההנחיות. באוסטריה, למשל, השתלטו על המגפה בגלל המשמעת הגבוהה שלהם, אבל אצלנו זה לא המצב, אז צריך לאכוף על ידי קנסות ולא לעשות ויתורים בנושא. קח למשל את תל אביב, שהיא יותר סוררת בנושא מאשר חלק ניכר מהערים בארץ: האכיפה לא מאוד גבוהה, והתחלואה בהתאם. היא כמובן לא היחידה, אבל חוסר האכיפה ברחובות, בחופים ובשאר המקומות גורם לכך שאנשים לא יקיימו את ההנחיות".
מלבד שני הצעדים הללו מצביע פרופ' הלוי על שני תחומים מרכזיים נוספים שבהם מדינת ישראל לוקה בחסר. שניהם קשורים כמובן לסוגיית איתור הנדבקים, נושא שבו ישראל מפגרת מאחור לעומת שאר העולם. "מבחינת מספר הבדיקות ישראל נמצאת במקום מאוד גבוה. אנחנו עושים מספיק בדיקות היום, ואני לא רואה הבדל מאוד משמעותי בין 15,000, 20,000 ו־25,000. גם האיזון שעושים בין סימפטומטיים ללא סימפטומטיים הוא נכון. הבעיה היא שהתוצאות מגיעות מאוחר מדי. במקום שהתשובות יגיעו תוך 24 שעות, לעיתים הן מתעכבות אפילו 96 שעות. התוצאה היא שאנשים ממשיכים ללכת ברחוב ולהיות בסביבת אנשים כשהם חולים בקורונה, כי הם לא יודעים שהם חולים. האיטיות בבדיקות מונעת מאיתנו את היכולת לאתר בזמן את החולים.
"במקביל יש בעיה קשה בחקירות האפידמיולוגיות. השר אדלשטיין החליט לקחת את הנושא ברצינות וכבר גייס כמעט את כל התקנים הקיימים לחוקרים אפידמיולוגיים, אבל הנהלים בעייתיים מאוד. צוות החקירה מגיע אל החולה רק 48 שעות אחרי שהוא אומת. במילים אחרות, רק אחרי כמעט שבוע אנשים שבאו במגע עם חולה מאומת מגלים שהם צריכים להיכנס לבידוד".
"צריך להבין שהמציאות שאנחנו נמצאים בה כיום מאוד מורכבת", אומר פרופ' נדב דוידוביץ', מנהל בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון, "יש עלייה נרחבת במספר המאומתים, וזה צריך להדליק לנו נורה אדומה. אבל עוד לא הגענו לקצב גידול מעריכי, כך שעוד יש זמן לתקן ולהוריד את רף ההדבקה בחזרה למספרים נמוכים", הוא מדגיש. "אם נפעל עכשיו בצורה חכמה לא נצטרך לחזור לסגר, מהלך שיהיה קשה מאוד לביצוע. יחד עם זה, צריך להבין שאין מנוס מלעצור את פתיחת המשק בשלב הזה ואף לחזור אחורה, כמו בהחלטות שהתקבלו ביום שני".
את הסגר הקודם ישראל בזבזה כמעט לחלוטין ולא ייצרה תוכנית פעולה מסודרת. מה יגרום לזה להשתנות כעת?
"אין ספק שיש אמת בטיעון הזה, אבל לא נכון לומר שלא עשינו כלום במהלך הסגר הקודם. קח לדוגמה את תוכנית 'מגן אבות ואמהות' להגנה על בתי האבות. כולנו זוכרים את מחדל בתי האבות, שעלה בחייהם של עשרות בני אדם. בחודשים שעברו מאז, פרופ' רוני גמזו שעמד בראש התוכנית ופרופ' נמרוד מימון שעומד בראש התוכנית כיום לקחו אותה הרבה שלבים קדימה, וזאת אחת הסיבות שאנחנו לא רואים עדיין עלייה בתמותה, למרות העלייה בהדבקה. מצד שני, זה נכון שיש הרבה דברים שהיינו צריכים לעשות ופשוט לא נעשו בתקופה הזאת".
כמו מה למשל?
"הבעיה הקשה היא התיאום בין הגורמים השונים", מצביע פרופ' דוידוביץ' על הנקודה החשובה לדעתו. "אנחנו נמצאים במקום לא טוב. אין אינטגרציה במערכת. קופות החולים, בתי החולים וארגוני הבריאות לא משתפים פעולה בצורה טובה. גם נושא הצגת הנתונים לציבור ולמקבלי ההחלטות נעשית בצורה מרושלת, ואין באמת סיבה לכך. צריך להוסיף עוד מדדים לגבי מקומות ההדבקה ונתונים נוספים שיעזרו לנטר הרבה יותר טוב את החולים. הנתונים האלה קיימים במערכת הבריאות, היא פשוט לא מספקת אותם".
שרירותיות במקום היגיון
בעיה נוספת שמציגים המומחים היא אמינותו ואיכותו של המידע שמוצג בפני חברי הממשלה והכנסת, אלו שאמורים לקבל את ההחלטות הקריטיות. "נושא הצגת הנתונים למקבלי ההחלטות נמצא בעוכרינו", מתריע פרופ' הלוי. "קח למשל את דיון קבינט הקורונה שהתקיים ביום שני. במקום שהישיבה תיפתח עם נתונים מפורטים ומדויקים, מה שראינו זה כיפוף ידיים בין נציגי משרד הבריאות ושר הבריאות מחד לבין שאר השרים, שכל אחד רוצה שהתחום שעליו הוא אמון ייפתח ראשון. אפילו את הדבר הבסיסי ביותר, כמו השוואה למדינות מקבילות אלינו שפתחו בערך יחד איתנו, לא עושים מספיק. מכון גרטנר שעובד עם משרד הבריאות מנסה לעשות את זה, אבל הוא לא עושה את זה מספיק. השאלה הראשונה שהייתה צריכה לעלות על שולחן הקבינט ביום שני היא מה עשו מדינות כמו דנמרק, אוסטריה ושווייץ, שפתחו יחד איתנו וחוו רק עלייה מתונה מאוד בתחלואה: האם זו המשמעת הציבורית? האם אלה יותר בדיקות? האם יש להם חקירות אפידמיולוגיות טובות יותר? האם זו מהירות החזרת התוצאות? התשובה, לדעתי, היא הכול".
הצגת הנתונים החלקית הובילה לשורה של החלטות על הגבלות שהתקבלו בקבינט הקורונה, שנראות תמוהות במיוחד. על פי בדיקת אתר 'N12', בשבוע שעבר ביקרו 21 חולים מאומתים באולמות אירועים ובגני אירועים. לעומת זאת, בבתי הכנסת ביקרו 24 חולים מאומתים. אלא שיחד עם זה, נתוני ההדבקה מלמדים שכשליש מהחולים החדשים נדבקו באירועים ובמופעים, ורק ארבעה אחוזים נדבקו בבתי הכנסת. ההיגיון הבריא אמור היה להוביל להחמרה כבדה יותר על אירועים ומופעים, אך בפועל בהם מותרת עדיין התקהלות של 250 איש, לעומת בתי הכנסת, שהוגבלו לחמישים בלבד. במשרד הבריאות רצו בתחילה להגביל את מספר המשתתפים בתפילה ל־19, שיתפללו בשטח פתוח מחוץ לבית הכנסת. בלוויות, שגם הן הוגבלו לחמישים איש בלבד, לא נדבקו עד היום חולים חדשים, ורק שני חולים מאומתים ביקרו בבתי קברות.
"נכון שההחמרה על בתי הכנסת נראית לא הגיונית בעקבות הנתונים, אבל יש הבדל מהותי בין בית כנסת לאירוע תרבותי. תפילות אפשר לקיים בחוץ באותה צורה כמו שאפשר לקיים בתוך בית הכנסת עצמו, כך שלמעשה אין כאן פגיעה גדולה בציבור הדתי. אם נפסיק להסתכל על הנהלים בצורה של 'אכלו לי שתו לי' ולכעוס למה המופעים כן מותרים ובתי הכנסת לא, נראה שבסוף המטרה היא לייצר שגרה כמה שאפשר, ותפילות במניין אפשר לקיים גם מחוץ לבתי הכנסת", אומר הרב משה קליין, רב המרכזים הרפואיים הדסה.
השאלה המרכזית היא לא למה הגבילו בצורה חמורה יותר את בתי הכנסת, אלא האם יש בכלל צורך להגביל אותם אם הם לא מהווים מוקד הדבקה.
"זה נכון שברוב בתי הכנסת יש הקפדה גבוהה על הנהלים, והנתונים מראים זאת. אבל יחד עם זה, אני יכול לספר לך שיש בתי מדרש שלמים בחסידויות מסוימות שלא שומרים בכלל על הנהלים, ובדיקה מהירה של משרד הבריאות תאתר אותם. לעומתם יש בתי מדרש שנסגרו לחלוטין. בגלל הדברים האלה צריך להגביל, גם אם זה כואב. אף אחד לא אומר לאנשים 'אל תתפללו במניין', וההנחיות שהתקבלו גם מתירות להתפלל בתוך בתי הכנסת, אבל אני אישית ממליץ לאנשים להתפלל במניינים בשטח פתוח. מצד שני, להתפלל בשטח פתוח בלי להקפיד על ההנחיות, לעשות קידוש בסוף התפילה כשכולם נוגעים באותם כלים - זה לא תורם לנו כלום".
אולי נכון יותר לטפל נקודתית במקומות הבעייתיים מאשר להגביל את כלל בתי הכנסת?
"אנחנו צריכים לעשות את כל ההשתדלות כדי לחיות. ארבעה אחוזים לא נשמעים כמו נתון חמור במיוחד במאקרו, אבל עבור כל חולה ספציפי מדובר באירוע קשה. אנחנו יודעים היום שתופעות המחלה נשארות זמן רב אחרי ההחלמה, וצריך לעשות הכול כדי למנוע מזה לקרות. מכיוון שלא ייפגע כלום אם נתפלל באוויר הפתוח בריחוק חברתי, זה מחיר שצריך לשלם".