חברת הכנסת הילה שי-וזאן (כחול לבן), מאמינה שהעדפה מתקנת פוגעת בנשים ושפערי שכר הם בלון שצריך לפוצץ.
בראיון לכתבת "ידיעות אחרונות" חן ארצי סרור אומרת הח''כית כי ארגוני הנשים עושים יותר נזק מתועלת וקוראת לעסוק בתופעת תלונות שווא נגד גברים.
"יש לי שליחות", אומרת שי וזאן, "להפוך את השיח המגדרי לנורמלי. נשים הן לא קורבנות, העולם לא גברי ואין דבר כזה תקרת זכוכית. זה מושג לא רלוונטי. נשים הן שוות בין שווים וככה צריך להתייחס אליהן.
"היום השיח השולט הוא רדיקלי, זה באופנה לדבר על נשים כקורבנות. אני לא שורפת חזיות, מבחינתי אלו נשים שצועקות אכלו לי, שתו לי, מגיע לי, ושם נמצאת היום השיחה הפמיניסטית. את זה באתי לשנות. זה אתגר ענק, אבל אני אוהבת אתגרים".
שי־וזאן לא מקבלת את הטענה שנשים הודרו מצמרת כחול לבן, "אם הייתה אישה שהייתה יוזמת היא הייתה בקוקפיט. לא הסתכלו אם יש נשים או אין נשים במקומות הראשונים, וככה צריך. אני לא רוצה שום הנדוס מגדרי ברשימה. אנשים צריכים להימדד על פי היכולות שלהם ועל פי הכישרון שלהם.
"אם הייתה אישה חזקה כמו ציפי לבני או איילת שקד או שלי יחימוביץ’ הן היו שם. גם בפרס ישראל אני לא סופרת כמה נשים יש על הבמה. אני נגד העדפה מתקנת, כי זו אפליה. יש תחומים שבהם יש רוב נשי - בתחום המשפט, בבנקים. זה קרה בזכות עצמן, כי הן היו הכי טובות. אף אחד לא עשה להן הנחה. פעם נשים נאבקו על זכות ההצבעה או הזכות למנוע היריון, היום אנחנו לא שם".
לדבריה, "מי־טו" התחילה כתנועה חשובה שהעלתה לשיח הציבורי את נושא ההטרדות המיניות, אך "הבעיה היא כשהופכים את מי־טו לנושא מגדרי. למה היו רק עדויות של נשים בתקשורת? עד גיל 13 אחוזי הפגיעה בגברים ובנשים הם שווים. גם אחר כך גברים נפגעים אבל לא שמעו את הקול שלהם. ההפיכה של מי־טו למאבק נשי הייתה טעות. זה פגע במאבק".
"במיצוב הציבורי נוצר עליהום על כל גבר. כל גבר הוא אנס בפוטנציה וכל אישה היא קורבן. בעיניי זה רע לחברה הישראלית. מה אנחנו משדרים לילדים שלנו? שצריך להיזהר או שכל גבר הוא אנס? שהבת שלי תחשוש מכל אדם ברחוב? גברים הם לא מין מסוכן, זה הבנים שלנו והבעלים שלנו. לא אויבים. היום גברים נזהרים הרבה יותר, אבל התופעה כתופעה לא הייתה צריכה להיות מגדרית בשביל לקבל קונצנזוס. בסופו של דבר זה קמפיין חשוב שהעלה למודעות את הבעיה אבל הוא הלך צעד אחד רחוק מדי".
חברת הכנסת הטרייה שנכנסה לכנסת בזכות החוק הנורבגי, חוששת שגברים כבר לא יודעים מה מותר להם להגיד ומה לא. ''מי־טו מגיעה בגלים, אבל ברור שגברים מפחדים. גם הנושא של תלונות שווא קיים וצריך לחקור ולהעניש כל מי שמעלילה, כמו כל עבירה פלילית אחרת. הייתי בשוק לגלות לפני כמה שנים שארגוני נשים חברו יחד למנוע את הדיון בנושא בוועדה בכנסת. הרגשתי שיש השתקה, מניעת דיון. בואו נבדוק אם זה באמת שולי או לא. אבל אף אחד בכלל לא בודק את זה".
שי וזאן מתנגדת לחזקת הגיל הרך, "יש בחוק אפליה נגד גברים בכל מדינה מתוקנת בעולם המערבי לא קיימת חזקת הגיל הרך. אין סיבה שעד גיל שש ילד ילך אוטומטית לאמא. ככה זה עובד היום. גם המזונות צריכים להתקיים לפי מבחן הכנסה ולפי זמני שהות. לשמחתי יש פה התקדמות של בתי המשפט".
לדבריה, שיוויון בין גברים לנשים יהיה רק כשנבין את ההבדלים בין המינים. "אני אף פעם לא הרגשתי שהצלחתי כי אני אישה ולא חשבתי שנכשלתי כי אני אישה. הצלחתי כי אני טובה ונכשלתי כי לא הייתי מתאימה. אני חושבת שאפשר להשיג שוויון רק אם נבין שההבדלים הם מהותיים. היום אופנתי לדבר על אדם כאדם, לא משנה אם הוא גבר או אישה, אבל לנשים יש חוזקות משלהן ולגברים חוזקות משלהם. אסור למחוק את ההבדלים המהותיים.
''יש משהו בנשים שהן עם פחות ביטחון עצמי, יש להן לקיחת אחריות לא מידתית. גברים מבקשים את המקסימום ולכן גם אנחנו צריכות להתרגל לבקש את המקסימום עבור עצמנו. אני מציבה קונטרה לתפיסה של הפלואידיות של האדם האוניברסלי. אני מכבדת כל אדם, אבל יש הלך רוח של טשטוש ההבדלים. הנחת היסוד שלנו בתנועה היא הכרה בשוני הבסיסי. לא טשטוש מגדרי".
שי וזאן מדגישה בראיון כי ''הפמיניזם הרדיקלי משתמש באלימות כלפי כל מי שחושבת אחרת. לי יגידו שאני אנטי־פמיניסטית? אני הפמיניסטית הכי גדולה שיש. אני מסרבת להיכנס לתחושת קורבנות ולאמץ מושגים כמו 'עולם פטריארכלי' או 'תקרות זכוכית'. הפמיניזם היום תופס נשים כחלשות וזקוקות להגנה, ואני אומרת שאנחנו במאה ה־21. חאלס. אנחנו כבר לא שם. והרוב הדומם חושב כמוני. אחד הדברים הראשונים שאני אטפל בהם הוא העלאת גיל הפרישה לנשים. נשים חיות יותר מגברים אבל פורשות קודם, למה שנרצה לצאת ממעגל התעסוקה כל כך מהר?".