קמפיין ה"הדתה" - קידוש הבורות

קמפיין ההדתה עושק אנשים צעירים מלהכיר את מורשת עמם. רוב האנשים היו רוצים שבניהם ידעו דבר על מורשת עמם. צעקנים בודדים מונעים זאת

הרב דניאל שילה , י"ג בתמוז תש"פ

הרב דניאל שילה
הרב דניאל שילה
צילום: באדיבות המצולם

הסמל התורן, במחנה הטירונים של הנח"ל, קבל את "מסדר ההשכמה" של מחלקתנו ואמר: "עכשיו תביאו את כלי התפילה שלכם, ונרוץ לבית הכנסת". סמל אחר אמר : הביאו את "אביזרי התפילה " שלכם. הם לא שמעו את המילה "תפילין" וכנראה גם לא היו יודעים על מציאותו של "אביזר" זה, אלמלא דוכני חב"ד שכעבור שנים הופיעו ברחוב.

לאורך כל הטירונות נחשפה בורות המפקדים והייתה נושא ללעג. כך ציוו עלינו שבת אחת לרוץ. אמרנו שאין לרוץ בשבת. "מי הכי דתי במחלקה"? שאלו. סימנו מישהו. מתי יוצאת שבת, שאלו. הוא נקב בשעה. תעמדו אז כולכם לריצה. יש להתפלל ערבית קודם אמרנו. כמה זמן תפילה, עשר דקות? מוצאי שבת, יש גם הבדלה אמרנו. טוב אמרו, רבע שעה תפילה רבע שעה הבדלה, אחר כך רצים...

עוברות שנים, אנחנו במילואים בצנחנים. החבר'ה שמים לב, שמדי פעם בבוא הדתיים למילואים, הם מספרים על עוד ילד שנולד. הדבר עורר תמיהה. קצין משכיל אחד, בעל מקצוע אקדמאי, הסביר לשומעי ליקחו, שבמשפחות הדתיות מותר לבני הזוג להתקרב זה לזו רק פעם בחודש. אי לכך הם אינם משתמשים באמצעי מניעה כדי לא לפגוע באיכות הקשר. לכן יש להם הרבה ילדים... בבתי הספר יש היום חינוך לחיי משפחה. לו נהגו להביא לידיעת התלמידים כיצד מתנהגת משפחה שומרת הלכה, לא היה מושמע התיאור המצחיק הזה. אבל רעיון כזה היה נדחה מטעמי "הדתה" והבורות ממשיכה לשגשג.

ה"פייק ניוז" בנושא הדת והדתיים רווח עוד בטרם קנה ביטוי זה את מקומו בחברתנו.

לפני כמה עשרות שנים, הוזמנתי ל"פנל" של ארבעה, בפני פרחי טיס לצד הפרופסור לייבוביץ המנוח. אחר שנאמרו דברים, קם פרח טייס מאחד הקיבוצים והטיח כלפי לייבוביץ' וכלפי: "אז מה אתם רוצים, שנחזור לדת? הלוא דת היא דבר פרימיטיבי". בין אנשי הפנל היה גם איש מפ"מ יאיר צבן, לימים חבר כנסת ושר מטעמה. תושב ירושלים. הוא התמלא בושה שמישהו ממחנהו מדבר כך. ביקש מאיתנו לא להגיב. קם ואמר כלפיו, איש צעיר, אתה רואה את האנשים שלפניך, תוכל לומר שהם פרימיטיביים! מה אשם המסכן, הוא למד זאת מן המטפלת שאולי כבר שמעה זאת מאביה או מסבה.

לימים שרתתי בקהילה "מעורבת". לימדתי ילדים לבר –מצוה. נחמדים וחכמים. פגשנו במילה "עשיו". אתם ודאי יודעים מי זה היה, חמדתי לצון. שתיקה. לפתע נזכר אחד. אה, הצייד הזה הוא אמר. סיפרתי לבכיר ברשות המקומית. חילוני, יוצא עיר גדולה מן התקופה שבכל בתי הספר לימדו תנ"ך בהיקף. נתקף כעס. טלפן הביתה. מי זה עשיו, שאל את בנו שמאותה כיתה. בנו של יצחק, השיב. אח של מי הוא היה? אין תשובה. עד שאבוא הביתה תמצא את התשובה!

פגשתי את מורתם. מה אתה רוצה אמרה. למדו ספר בראשית בכתה ב' עד כתה ז' שכחו.

בתלמוד נמצא הביטוי "תינוק שנשבה בין הנכרים". זהו ביטוי של חמלה והתחשבות. אינו יודע, לכן לא מקיים. סניגורים דתיים החילו אותו גם על  החילוניים. הדבר עורר התנגדות. איננו בורים הם אמרו, אנחנו מכירים ומתנגדים!

אולם, במפגש עם צעירי מפד"ל לפני שנים, קם הסופר משה שמיר, זוכה פרס ישראל ואמר: "אני תינוק שנשבה".

היכולת להתפלל היא אחד מכישורי הנפש המבוקשים. לא בכדי כללה חנה סנש בשיר "שלא ייגמר לעולם, את "תפילת האדם" . יש להקנות לכל צעיר את הכישור הזה ולהשאיר בידיו את ההחלטה אם ישתמש בו. 

קמפיין ההדתה של היום עושק אנשים צעירים מלהכיר את מורשת עמם, ומן האפשרות לחוות חוויות שאינן קיימות אצלם. הם גם לא יוכלו לקרוא את מיטב הספרות העברית החדשה. לא את עגנון , לא את ביאליק ולא את מנדלי.  זוהי גם דוגמא מובהקת של "עריצות המיעוט". רוב האנשים היו רוצים שבניהם ידעו דבר על מורשת עמם. צעקנים בודדים מונעים זאת.