הפגנה נגד הגירוש מגוש קטיף
הפגנה נגד הגירוש מגוש קטיףצילום: מוטי סנדר - יערות מורינגה

זה קרה לפני 15 שנים... האתם זוכרים? זרקו אותנו מהבתים, הרסו לנו את החיים.🚜

העבירו אותנו להתגורר במלון כפרי בשני חדרים, בחנייה הרכב המסחרי ועגלה רתומה עם גלגלים
ובהם הציוד החיוני שאנחנו היינו זקוקים לו להתחיל חיים חדשים.

היינו בהלם של החיים, שיחקנו אותה כאילו שאנחנו מבינים☹️ השארנו שם מאחור, בית מגורים גדול, שתי קומות והרבה חדרים, גינה יפה, שבילים, פרגולות, מטע גדול של עצי פרי מניבים ומלבלבים.

השארנו שם מאחור משק חקלאי גדול, מסודר ומצליח של משתלה לצמחי בית.
אמרו לנו לא לגעת ב"סחורה" כי הבנק העולמי יבוא לקחת כי זו חלק מעסקה, מחשבי השקיה, צנרת, חממות, שולחנות גידול, מחסנים ומערכות חשמל.☘️

השארנו שם מאחור בית כנסת מפואר וגדול שהתפללנו בו שנים רבות, גני ילדים, מועדון חברים, אולם שמחות, גני משחקים צרכניה ומשרדים, נופים של עצי דקלים הנטועים בלב הדיונות וחוף ים מהיפים בארץ.🧐

השארנו שם...כמעט שכחתי את מקור פרנסתנו את מקום עבודתנו, אף אחד לא דאג לנו, לעצמאים לחקלאים, הבטיחו שהעניינים יסתדרו, ציוו אותנו לעזוב ללא מתן פתרון או מחשבה מה יהיה ביום שלמחרתו.🙋‍♂️

זה קרה לפני 15 שנים...אתם זוכרים?
זרקו אותנו מהבתים, הרסו לנו את החיים.

מעניין לספר בכמה משפטים מה קרה ב 15 שנים מאז שהועברנו בעל כורחנו. אף גורם רשמי לא פנה אלי ושאל אותי בשבועות הראשונים...

מוטי ידידי,
מה אתה חושב לעשות?
אתה רוצה עזרה?
לשלוח לך חברות שמחפשות עובדים?

מוטי יקירי,
האם יש לך ממה לחיות?
הילדים מתחילים את הלימודים?
מי יממן לך את התשלומים?

מוטי חמודי,
אתה בריא?
האם אתם חרדים מהמצב שקרה?
אתם רוצים סיוע או עזרה?

את האמת חייבים לכתוב ולספר על הימים הראשונים בבית ההארחה במלון בחפץ חיים, התושבים, המועצה, משפחות וחברים השתדלו בכל מאודם לשפר לנו את החיים. שתיה, ממתקים, פירות, אבקות כביסה ושמיכות הגיעו ונערמו בערמות...

שום גוף רשמי לא הגיע אלי אישית ואני בטוח שגם לא לחברי ושאל ודאג לכתוב לעיל.

אני כותב דברים אלו בתקופת מגפת הקורונה ואזרחים רבים יושבים בבתים בחל"ת וללא עבודה ונמצאים במצבים בלתי ברורים. גם אני בעל עסק קטן שנפגע ונמצא יחד אתכם באותה הקלחת.

הדבר השונה שמשרדי הממשלה השונים עוזרים ומסייעים אולי לא כפי שאנחנו רוצים אך הם משתדלים.

לספר לכם כי לקח לנו שלש שנים עד לאותו רגע שראינו מכירות מהמשתלות שפתחנו מחדש. באותם ימים אכלנו בבית חסכונות וכספים שקיבלנו בהלוואות על מנת שנוכל להמשיך במסלול החיים.

דוגמא לאדישות ולחוסר הרגישות היה ביום שהתחלתי לבנות את המשק שלנו בשטח הזמני. במועצה הבטיחו לי גיבוי לכל פעולה ואני הזמנתי חממות והתחלתי בבניה...באחר הבקרים עבר במקום אחד מהפקידות המימסדית ושאל אותי...

מוטי יש לך אישורים?

הבטתי בו בתמיהה. חשבתי שבאת לאחל לי הצלחה שאני שב לעבודה, לחקלאות, להתחיל חיים חדשים
ואתה שואל על אישורים?

הוא נכנס לרכבו ונסע ללא מתן תשובה.

למחרת מצאתי על הגדר הודעה על צו הפסקת עבודה... זה הסתדר מיד בזכותו של ראש המועצה אלי אסקוזידו, אבל החוסר רגש לנו שהגענו הרוסים וכואבים.

זה קרה לפני 15 שנים...אתם זוכרים?
זרקו אותנו מהבתים, הרסו לנו את החיים.

קראתי השבת כתבה על 15 שנים מנסיגה
וזה עשה לי בראש סוג של "חגיגה"
על איזו נסיגה אתם מדברים?
אנחנו מדברים על גרוש של עשרת אלפים אנשים,
על הרס של בתים ומפעל חיים.
כיין הישן שטעמו משתבח עם השנים
כך דינו של הכאב שלנו ההולך ומתרבה עם הזמנים החולפים.

אסור לשכוח שבסופו של דבר קיבלנו פיצויים
לבניית הבתים ולבניית המשקים לפי שמאויות של שמאים
שקיבלו הוראות מהחלונות הגבוהים
מה יהיה גובה השמאות שלא להרבות לנו בפיצויים.

לפעמים אני יושב וחושב
האם כל מה שקורה עם הקורונה
והפגיעה הכלכלית הנוראה
שפוגעת בעובדים וחוסר מקומות עבודה
לא בא בגלל האדישות הנוראה
שהיתה כאן במדינה
ממש לפני 15 שנה
בימים שרק 1800 משפחות
נזרקו ללא מציאת פתרון ומקום עבודה
ואיש לא בא לשאול אפילו לא לבקר.

אנחנו ב"ה בסדר, עובדים, מגדלים, יזמים. לא מוותרים ושמחים בתפארת היצירה הבריאה.

פורסם בעמוד הפייסבוק של מוטי סנדר

צילום: מוטי סנדר / באדיבות 'יערות מורינגה'