ה'במות' של ימינו

זה לא פוליטיקלי קורקט – אך ישנם מבנים וגופים שחייבים להיות ריכוזיים. כזו היא הרבנות הראשית.

הרב צבי בן ראובן, ארגון כושרות , י"ג בתמוז תש"פ

הרבנות הראשית. ארכיון
הרבנות הראשית. ארכיון
צילום: דוברות הרבנות

"מדוע רק הכהנים עובדים בבית המקדש?", "מדוע עבודת הקרבנות מותרת רק בהר הבית שבירושלים?", "מדוע מותר להיכנס לקודש הקדשים רק יום אחד בשנה?", "הכהונה היא מונופול!", "די למונופול המקדש!".

אחד מהדיונים החוזרים ונשנים מאז ימי המחאה החברתית היא "המאבק במונופולים".

אין לנו דבר כנגד פירוק מונופולים כאלה או אחרים. הבעיה מתחילה כאשר בשם המאבק במונופלים נלחמים גם בפירוקם של גופים ריכוזיים אחרים, כאלה שפירוקם יפרק את היסודות של המושג "מדינה יהודית".

זה אכן לא פוליטיקלי קורקט – אך ישנם מבנים וגופים שחייבים להיות ריכוזיים.

דוגמא יסודית לכך נמצאת בתורתנו הקדושה. בספר דברים אנו קוראים את הפסוקים המדברים על איסור הבמות (דברים פרק יב):

" ח לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. ט כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ... יג הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. יד כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ"

על פי פסוקים אלה ברגע שמגיעים אל "המנוחה והנחלה" ('נחלה' זו ירושלים – מגילה י) מותר יהיה להקריב את הקרבנות, ובכלל לעבוד את עבודת המקדש – אך ורק במקום אשר יבחר ה'.

המלבי"ם (ספרי דברים יב) מסביר שכאשר עם ישראל נמצא בשלבי התמקמות בארץ, ניתן לעבוד בבמות באופן זמני. אך ברגע שהמצב מתייצב ונוסדת ממלכה יציבה – נאסרת עבודת הקרבנות במקום שאינו המקום שנבחר על ידי ה'. במקום שאינו ריכוזי. אכן – בעבודת המקדש ישנו 'מונופול', כן כן, מונופול על עבודת ה'.

לכן כל ספר מלכים (מלכים א יג לב, שם כב מד, מלכים ב יב ד, שם יד ד, שם טו ד, שם טו לה, שם כב ג, ועוד ועוד) מלא ביקורת על ההקרבה בבמות שהיתה לשם שמיים! אנו צריכים לעבוד את ה' כאומה. וצריך מקום אחד שמרכז את זה. את המקום הזה יבחר ה'. אחרת - פספסנו את כל המשמעות של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", את העוצמות של עבודת ה' של אומה שלמה יחד!

ובכן, מהן הבמות של ימינו?

אפשר לחשוב מן הסתם על הרבה דוגמאות.

אנחנו ניתן כאן נקודה למחשבה. ההסבר של המלבי"ם למהות של איסור הבמות – תואם להפליא את הרעיון שעמד בבסיס ההחלטה לייסד את הרבנות הראשית לישראל:

בנאום בוועידה לסידור הרבנות הראשית משנת תרפ"א (מובא בספר - הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה ליסודה), שרטט הראי"ה קוק זצ"ל את אופייה ומטרת ייסודה של הרבנות הראשית לישראל :

".. על כן מוכרחים אנו לסדר את הרבנות בארץ בתכונה תכסיסית מדינית". יש כאן צורך, אומר הראי"ה, לקשור בין עבודת הרבנות לבין הממסד המדיני, מוסד ריכוזי מעצם הווייתו.

בהמשך הנאום, מסביר הראי"ה קוק שחלק מהיציאה מהגלות, משמעותה ארגון מחדש של 'סדרי הדת'. הקמת מוסד מערכתי שירכז אליו את כל ענייני סידור הדת ומשפט התורה.

ממסד. אותו מושג מושמץ כל כך, דווקא הוא הביטוי העצמתי ביותר לשיבה של עם ישראל לארצו על פי הראי"ה קוק זצ"ל. רבנות אחת שתהווה גורם המאחד את כל עם ישראל.

בשנים האחרונות ישנם גורמים הקוראים להפריט את ה"מונופול" של הרבנות על שירותי הדת. לתת לגופי כשרות חיצוניים ופרטיים את היכולת לעסוק במתן כשרות, גיור, נישואין ועוד ועוד. השימוש במילה מונופול בא לומר לנו במילים אחרות שאין ברבנות שום ערך מעבר ל"אספקת שירותי דת" כאילו מדובר באספקת שירותי מחשב או שירותי טיסות לחו"ל ותו לא. הסתכלות זו, הפוכה לחלוטין למטרה לשמה הוקם מוסד זה.

מוסד הרבנות של ימינו אינו חף מבעיות ואולי אף כשלים בכל מיני תחומים, אך הגעה למסקנה שיש לפרק כל גורם ומוסד כשמתגלות בו בעיות מהותיות – גם אם פירוק זה פוגע במטרה המהותית לשמה הוקם – יש בה מן הילדותיות.

כאשר אנחנו מסתכלים על המטרה שלשמה הוקמה הרבנות – אנו יודעים שהפתרון אינו ויתור על הריכוזיות של מוסד זה משום שלריכוזיות זו ישנו תפקיד מאחד. הפתרון אם כן, מה לעשות, נוצץ הרבה פחות - מלחמה על הקיים מתוך אמונה בכוח הטמון בו.