יצאנו לשביתה, כדי שנוכל להעניק לכם יותר

יראת פרנקל, עובדת סוציאלית, מסבירה מדוע השביתה שלה ושל חברותיה בלתי נמנעת. "זה לא נעים לשבות. אנחנו לא רגילות שלא לעזור לאחרים"

יראת פרנקל , י"ד בתמוז תש"פ

יצאנו לשביתה, כדי שנוכל להעניק לכם יותר-ערוץ 7
יראת פרנקל
צילום: באדיבות המצלם

אני לא רגילה שלא להתחיל את הבוקר עם שלל משימות חשובות לשלומן של הבנות.

מוזר לי לא להיפגש עם נערה שסימסה לי אתמול בערב וחשוב לשמוע מה איתה ובטח שזה לא נעים שלא לענות לטלפון כשהורה של נערה מצלצל אליי. אבל כבר אין ברירה. אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת לעזור ולהיות כתובת עבור הפונים, אבל דווקא בגלל זה- אני מצטרפת היום לשביתת העובדים הסוציאליים.

כשהחלטתי ללמוד עבודה סוציאלית, עשיתי זאת מתוך רצון גדול לעזור לאחרים במקצועיות ובהבנה. ידעתי שהמחיר האישי שאשלם על הבחירה שלי יהיה משמעותי ואני מוכנה לכך, אבל לפעמים גם לכל הטוב הזה יש גבול.

כעובדת סוציאלית בפנימייה אני אמונה על שלומן הרגשי והפיזי של הבנות (כמובן יחד עם עוד אנשי צוות נפלאים), זו מלאכה לא קלה. זה מצריך פניות נפשית גבוהה להכיל ולהקשיב, לעזור ולשנות במידת האפשר את מצבן. כשהבנות מגיעות אליי הן מצפות לקבל ממני את המענה לקושי ואני צריכה לגייס את כל הכוחות והמקצועיות בתוכי להיות שם בשבילן, בלב ובנפש.

כעובדות סוציאליות אנחנו יכולות להתמודד עם כל הצורך הזה, בשביל כך נכנסנו בשמחה לתחום. אנחנו מוכנות לעבוד קשה, להתמקצע ולתת את השירות הטוב ביותר. בשביל כך אנחנו חייבות גב, משענת שעליה נוכל לשבת במהלך יום העבודה וכיום - המשענת הזו כל כך חלשה ורעועה, נוטה להישבר.

תנאי ההעסקה שלנו הם מהנמוכים מהפרופסיות במדינת ישראל. כיום, למרות שאני בעלת וותק של שבע שנים, שני תארים בעבודה סוציאלית ועובדת נוער, עדיין מוצאת את עצמי מתלבטת האם כדאי לי לצאת לעבודה בעד התגמול הנמוך, שלא לומר המביש. הזנחת תחום הרווחה במדינת ישראל יצר מצב אבסורדי ששכרנו מורכב מאלפי סעיפים, טלאים על גבי טלאים, שבסופו אנחנו מקבלים שכר זעום שרובו בכלל מורכב מהשלמת מינימום.

החוסר העצום בתקנים מוביל למצב בו כמות עצומה של מקרים קשים ומורכבים נופלים על כתפי עובדת סוציאלית אחת, ורק היא צריכה לטפל בכולם- ועוד מצופה מאיתנו שנמשיך להיות כמובן נחמדות, קונקרטיות, עדינות ומתחשבות. אדם נורמאלי מסוגל לעבוד ככה?

נוסף לכל זאת, ישנו תחום נוסף חשוב לשמו יצאנו למאבק, והוא תחום המוגנות שלנו כנותנות שירות. לא מעט פעמים המורכבות האישית והנפשית של הפונים מתפרצת החוצה על מי שקרוב אליו - העובדת הסוציאלית.

אנחנו עומדות שם, באהבה ובנתינה אך לצערנו קרו לא מעט מקרים בהם קיבלנו חזרה איומים, קללות ואף אלימות פיזית ובמצב הזה אי אפשר להמשיך. כדי לתת מענה הולם, אנחנו צריכות להיות מוגנות בצורה סבירה שתאפשר לנו לעבוד כמו שצריך.

לצערנו, השביתה שלנו פוגעת ישירות בשכבות החלשות, כביכול, במעטפת הרווחה שלנו כחברה. החלשים וחסרי הישע הם יהיו הראשונים לחוש את הפגיעה. אבל למי שיתבונן במצב קצת יותר לעומק- יראה סביבו חברים, בני משפחה, ואולי אפילו הוא עצמו, זקוק למשענת רווחה סבירה יותר, המכבדת יותר את לקוחותיה ואת נותני שירותיה. המאבק הזה הוא לא רק למעננו, הוא למען מדינת ישראל חזקה יותר, הראויה יותר לפרטים שבתוכה, המסוגלת לתמוך בחלש כאשר הוא זקוק לשני כי הרי אנו ערבים זה לזה.

זה לא נעים לשבות, זה מוזר, אנחנו לא רגילות שלא לעזור לאחרים. אבל בשביל להמשיך לתת ולהעניק שירות ראוי לרווחת אזרחי מדינת ישראל, אנחנו מוכרחות לבצע צעד קשה של שביתה. כולנו תקווה שצעד זה יגמר מהר, ודרישותנו יתקבלו בהבנה. אותנו לימדו להאמין בתהליכים ובסוף לקצור את פירות ההצלחה. בואו והצטרפו אלינו. יחד נצליח לעזור לחברה ישראל להיות טובה יותר.

הכותבת הינה עובדת סוציאלית קלינית בפנימיית נוער