רוח המפקד

מהפיגועים הקשים ועד להצלחות המבצעיות - סא"ל ניתאי עוקשי מסכם שנתיים מאתגרות כמפקד הגדוד החרדי 'נצח יהודה'.

אסף משניות , י"ח בתמוז תש"פ

מחטיבת גולני לחטיבת כפיר ובחזרה. סא"ל ניתאי עוקשי
מחטיבת גולני לחטיבת כפיר ובחזרה. סא"ל ניתאי עוקשי
צילום: מירי שמעונוביץ

סמוך לחצות הלילה שבין ה־21 ל־22 ביולי 2007, כוח מהפלוגה הרובאית של גדוד 12 מחטיבת גולני הוקפץ לגדר רצועת עזה. הדיווח שהגיע מהתצפיתניות עדכן על חוליית מחבלים שניסתה לחצות את הגדר לעבר שטח ישראל.

מזל"ט הורם לאוויר כדי לעקוב אחר החוליה, אבל היא נעלמה לו. חיילי הכוח חצו את הגדר כדי לעצור את המחבלים, אך לא מצאו אותם עד שהללו פתחו לעברם באש. מפקד הפלוגה, סרן ניתאי עוקשי, ארגן את חייליו להסתערות. קרב יריות התפתח בין הכוח הצה"לי לבין החוליה. בשלב מסוים רץ עוקשי לעברו של אחד המחבלים. גם כשנותר ללא כדורים במחסניתו, לא עצר והמשיך להסתער.

כשהגיע אל המחבל גילה עוקשי שהוא מתכונן להשליך רימון לעבר החיילים, והנצרה כבר נשלפה החוצה. באינסטינקט מהיר הפיל הסרן הצעיר את המחבל על הרימון ונשכב עליו כדי שלא יוכל לברוח. הרימון התפוצץ, את רוב הרסיסים ספג המחבל, וגם עוקשי עצמו נפגע מהפיצוץ.

למרות פציעתו, לא שחרר את המחבל עד שחייליו הגיעו וחיסלו אותו. לאחר האירוע קיבל עוקשי את צל"ש אלוף פיקוד דרום על התנהלותו באירוע.

13 שנים אחרי, בתוך חדר ממוזג במפקדת פיקוד מרכז, סגן אלוף ניתאי עוקשי בן ה־38 נזכר באותו לילה. "נקלענו למארב שלא היינו צריכים להיקלע אליו. הם הצליחו להפתיע אותנו, אבל אנחנו לא איבדנו את הריכוז, והצלחנו לנטרל אותם".

"לא איבדנו את הריכוז" ממעיט ממה שהיה שם באותו לילה.

"עשינו את מה שמוטל עלינו כחיילים. נוצרה סיטואציה שהגענו למגע עם המחבלים בטווח אפס. זה הוביל להסתערות תחת אש בשעה מאוחרת בלילה. זה לא מצב פשוט לכוח צבאי, ואני שמח שבסוף כולנו חזרנו הביתה בשלום".

חזרתם בשלום, אבל אתה נפצעת מהפיצוץ.

"נכון. נפצעתי באצבע הלוחצת על ההדק, כך שלא יכולתי לירות במשך חודשיים".

העובדה שהיה מושבת משימוש בנשק הייתה מהמורה לא פשוטה עבור עוקשי, במיוחד לאור הנסיבות המיוחדות של התקרית: היא התרחשה ארבעה ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד הפלוגה. האירוע, כך הוא מעיד, עיצב את תפקודו כמפקד בתפקידיו השונים לאורך השנים. "זה אירוע שמעצב לך את כל התפיסה של איך לאמן חיילים, במה אתה משקיע את הזמן. שורה של דברים. המסקנות שלי מאותו לילה מלוות אותי עד היום".

גדוד עם כוחות נפש

מאז אותו לילה ברצועת עזה עבר עוקשי מסלול ארוך בצה"ל. לפני כארבע שנים עזב את חטיבת גולני, שבה גדל ומילא שורה של תפקידים כלוחם ומפקד, כדי לפקד על גדוד 906 בבית הספר למ"כים (ביסל"ח). לפני שנתיים מונה לפקד על גדוד נצח יהודה, הידוע בכינוי 'הנח"ל החרדי'. את הריאיון המיוחד עימו אנחנו מקיימים יום לאחר טקס הפרידה לרגל סיום תפקידו כמפקד הגדוד, ורגע לפני שהוא מתמנה לתפקיד סגן מפקד חטיבת גולני.

אלו היו שנתיים עמוסות אירועים, חלקם קשים ביותר. מעל כולם ניצבים שני הפיגועים בדצמבר 2018, בגבעת אסף ובבית אל, שבהם נהרגו שני חיילי הגדוד סמ"ר יובל מור יוסף וסמל יוסי כהן ונפצעו שניים נוספים, אחד מהם נותר במצב צמח. "זה היה שבוע מאוד קשה, אולי הקשה ביותר שהיה לי כמפקד. שלושה פיגועים קטלניים בגזרה שלך (הפיגוע בצומת עפרה, שבו נרצח העובר עמיעד ישראל איש־רן, התרחש כמה ימים קודם לכן. א"מ), תחת האחריות שלך. זה משהו שקשה מאוד להתמודד איתו. צריך למצוא את הכוחות כדי להתרומם משבוע כזה".

ואיפה מוצאים אותם?

"כוחות הנפש של גדוד נצח יהודה אדירים. הם מבינים למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, עבור מה אנחנו נלחמים, וזה הכוח הגדול של הגדוד כולו ברגעי משבר. המפקדים של הגדוד הם אלה שהרימו אותו אחרי אותו שבוע שחור. אחרי הפיגועים אספתי את המפקדים והסברתי להם שברגעים כאלה נמדדים מפקדים. הם הובילו את כל תהליך השיקום, בשיח עם החיילים, בשיח בינינו, בצורה הטובה ביותר שניתן לדמיין. כמובן שגם הבאנו סיוע חיצוני של שירותי בריאות הנפש".

מה היו הקולות בקרב החיילים באותם ימים?

"אני חושב שכמו שניתן לצפות. היו תחושות קשות. כמובן שהפלוגה שממנה נפלו החיילים הייתה במצב יותר קשה, אבל לכולם היה מאוד קשה. אחד הדברים שעשינו בשביל להתמודד עם המצב זה לחזור כמה שיותר מהר לשגרה".

הייתה תחושה שהגדוד נמצא במשבר?

"זאת שאלה ששאלו אותי כל הזמן באותם ימים. איבדנו שניים מהלוחמים שלנו, ועוד שניים נפצעו קשה. ברור שהגדוד לא היה בשיא שלו. אבל לא הסכמתי לומר שאנחנו במשבר. כשאתה אומר שאתה במשבר, אתה מרשה לעצמך לוותר, להיות פחות טוב. אבל כשאתה אומר לחייל שאתה לא במשבר, ואתה ממשיך קדימה - אנשים מצליחים לאסוף את עצמם ולצאת מהרגעים הקשים".

הרגעים הקשים לא הסתכמו באובדן חברים לנשק. בעקבות הפיגועים נשמעו קולות בדבר רמת המוכנות של החיילים, תפקודם ויכולתם המבצעית. גורמים שונים אף העלו את התהייה אם פרויקט נצח יהודה כשל ויש לסגור את הגדוד. עוקשי שמע את הטיעונים הללו לאורך כל התקופה, וכעת הוא עונה עליהם בפומבי לראשונה. "לוחמי נצח יהודה הם לוחמים טובים מאוד, שלא נופלים מאף גדוד אחר. הפיגוע בגבעת אסף הוא פיגוע שיכול היה לקרות לכל גדוד. כל כוח שהיה נקלע לאירוע ירי מרכב נוסע במרחק של חמישה מטרים, היה מאבד חיילים. את זה לא היה אפשר למנוע. אם הייתה לנו טעות, זה שהיינו צריכים לפרוס בצורה אחרת את הכוחות בשטח. ועדיין, אם זה לא היה פיגוע ירי, אלא פיגוע דריסה או פיגוע דקירה, המחבלים היו מתים בלי להצליח להרוג את החיילים. פיגוע ירי זה אירוע אחר, ואני לא מכיר שום יחידה שאצלה התוצאה הייתה אחרת באירוע כזה".

יש תחושת כישלון אישית אחרי אירוע מהסוג הזה?

"בהחלט. אלה החיילים שלי והם תחת האחריות שלי. אני מקבל אחריות מלאה על התוצאות האיומות. אבל זה לא שאם היה מדובר בגדוד אחר או בחטיבה אחרת, התוצאות היו אחרות. אני כן יכול להגיד לך שאנחנו למדנו את הלקח. מי שיעבור בגבעת אסף או בצומת עפרה, זה לא משנה אם הוא מחבל או להבדיל יהודי או כל אחד אחר - יראה את חיילי נצח יהודה בכוננות שיא כל הזמן. הרבה מאוד מפקדים שעברו בגזרה בשנתיים האחרונות אומרים לי שוב ושוב שחיילי הגדוד עומדים דרוכים יותר מאשר כמעט כל יחידה אחרת".

תחת אש תקשורתית

כחודש לאחר הפיגוע בגבעת אסף, התרחש אירוע נוסף שטלטל את הגדוד. במהלך מעצרם של סייענים שסייעו למחבל עאסם ברגותי, שהיה אחראי על הפיגוע בגבעת אסף, הכו חמישה מחיילי הגדוד את הסייענים בעודם כפותים ועיניהם מכוסות. האירוע עורר גל גינויים כנגד הגדוד, ושלושה מחייליו הואשמו בהתעללות בנסיבות מחמירות.

זאת לא הייתה טעות, לתת לחיילי הגדוד לשמור על סייענים לרצח חבריהם?

"לוחמי נצח יהודה כלל לא היו מתוכננים לבצע את המעצר של הסייענים. היינו אמורים להיות במעצרים במקום אחר בכלל. ב־11 בלילה, תוך כדי נוהל קרב, נכנסה הפעילות הזאת יחד עם כוחות ימ"מ. באותו שלב אף אחד לא ידע שבאותו לילה יעצרו את הסייענים או את עאסם ברגותי", מסביר עוקשי ומדגיש: "אני מצפה מכל חייל של נצח יהודה ומכל לוחם בצה"ל להתנהל לפי ערכי צה"ל וטוהר הנשק. אמרתי גם לחיילים שלי אחרי אותו אירוע, אני אוהב אותם אחד אחד והם כמו הילדים שלי - אבל הם לא התנהלו בצורה תקינה במהלך אותו לילה. אני לא מסכים עם ההתנהגות הזאת ועם כל מה שהיה שם. אני חושב שמאז אותו לילה לא היה לנו עוד אירוע של הכאת עצורים, ובעיניי זה מראה על ההתבגרות הערכית של הגדוד".

במהלך הימים ההם הרגשת שמחפשים אתכם? שאירועים מקבילים ביחידות אחרות לא זוכים לאותו רעש תקשורתי?

"אירועים מהסוג הזה קורים לצערי גם במקומות נוספים, וכן, בנצח יהודה זה מקבל יותר תהודה. הגדוד שלנו מאוד חשוף לתקשורת בגלל הייחודיות שלו. הרבה פעמים כשרוצים לנגח את החברה החרדית, עושים את זה דרך הגדוד. אנחנו מודעים לזה, החיילים מודעים לזה, ואנחנו יודעים איך להתמודד עם זה. החיילים יודעים שמרגע שהם מתגייסים הם הופכים לסמל ולפנים של הגדוד, ואני חושב שהם עומדים בזה בגבורה. זה לא אומר שאין כישלונות או אירועים לא טובים, אבל אירועים כאלה בכל גדוד אחר בכלל לא היו מתפרסמים, או שהיו מקבלים פרסום נקודתי. בנצח יהודה זה הופך לאירוע מתגלגל. ביומיום ההתמקדות התקשורתית לא תופסת מקום גדול כל כך, אבל באירועים כאלה אנחנו מקבלים את כל האש, ואנחנו מתמודדים עם זה בצורה מרשימה בעיניי".

סא"ל עוקשי מדבר על גדוד נצח יהודה כבית לכל דבר ועניין. "בית זה לא קירות. זה האנשים המרכיבים אותו", הוא אומר. אך לפני למעלה משנתיים כלל לא היה ברור שהגדוד הוא התחנה הבאה שלו. כבר באותם ימים הוא היה מועמד לתפקיד סמח"ט גולני, אלא שאז הגיעה ההצעה לפקד על הגדוד החרדי המשתייך לחטיבת כפיר, "חטיבה צעירה שעובדת קשה כדי להוכיח את עצמה", כדבריו. עוקשי הלך לעשות שיעורי בית, קרא ספרים רבים על החברה החרדית, והחליט שזה האתגר הבא שהוא רוצה לקבל עליו. "ברגע שהבנתי מה זה גדוד נצח יהודה, היה לי ברור שאני הולך לשם. זאת משימה ציונית מהמעלה הראשונה. גודל האחריות שיש בגדוד הזה הוא עצום. זו חברה אחרת, תרבות אחרת מכל מה שהכרתי בצבא".

איפה רואים את ההבדל לעומת גדודים אחרים?

"התרבות שהחיילים בגדוד גדלו בתוכה היא משהו שבכלל לא הכרתי מהחיים האישיים שלי", אומר עוקשי סרוג־הכיפה, אשר התגייס לצה"ל מיד לאחר סיום לימודיו בישיבת כפר הרא"ה. "זה שיח אחר, שפה אחרת. מדובר בחיילים שמגיעים ממצבים סוציו־אקונומיים מורכבים ביותר. יש אצלנו בגדוד הרבה מאוד לוחמים נשואים מצד אחד, ומהצד השני חיילים בודדים בכמות שאין בשום גדוד אחר. יש לי הרבה מאוד חיילים שהמשפחות החרדיות שלהם ניתקו לחלוטין את הקשר איתם, כי הן לא מקבלות את ההחלטה שלהם להתגייס. יש גם מקרים שבהם החיילים עצמם מעדיפים לנתק את הקשר, כי זאת מציאות מאוד מורכבת עבורם".

אתם עובדים על חידוש הקשר בין המשפחות לחיילים?

"אם המשפחות רוצות קשר עם החיילים, המפקדים עושים כל שביכולתם כדי לחזק את זה. כשהמשפחה לא רוצה, מי שעוזרת זו עמותת נצח יהודה, שמלווה את הגדוד ויש לה הכלים הטובים ביותר לסייע במצבים כאלה. אני יכול להגיד לך שבלי העמותה לא היינו אותו דבר. העמותה תורמת בכל כך הרבה רבדים ללוחמים, ואחד מהם הוא הגישור בינם לבין המשפחות. לא תמיד אנחנו מצליחים לשמור על הקשר הזה, אבל כשאנחנו מצליחים זה ממלא את הלב. כשאמא של חייל מגיעה אליי בערב הורים שקיימנו השבוע ואומרת לי שהפכנו את הבן שלה לבן אדם, זה משהו שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. אני יודע שאני יכול לסמן וי קטן של ניצחון, שעבור אותו חייל והמשפחה שלו זה עולם ומלואו".

נוסף על החיילים מהמשפחות החרדיות, את מצבת האדם בגדוד משלימים בני הציונות הדתית, בעיקר בני ישיבות מהזרם החרד"לי שמעדיפים את התנאים המשופרים הקיימים בגדוד בענייני כשרות, צניעות ותחומים הלכתיים נוספים. לשאלתנו מסכים עוקשי שכיפה לראשו של מפקד הגדוד היא יתרון, ואולי אף הכרח.

עורף משפחתי איתן

יחד עם עוקשי התגייסה גם משפחתו לגדוד. במיוחד אשתו טליה, שהקימה פרויקט שנועד לעזור לנשות הלוחמים בגדוד. "כשכנסתי לגדוד ראיתי שיש בעיית מוטיבציה בקרב החיילים הנשואים. זה מאוד לא פשוט להיות חייל בסדיר נשוי. ברוב הגדודים מדובר בתופעה חריגה מאוד, כשהממוצע הוא 5-­6 בגדוד. בנצח יהודה יש חמישה במחלקה, ובסביבות 35 חיילים נשואים בגדוד. מדובר בנתח משמעותי מאוד.

"הבנתי שהם רוצים לעזוב, שהם לא יכולים להמשיך. לנשים שלהם היה מאוד קשה, והן לחצו עליהם לצאת מתפקידי לוחמה. כשהבנתי את זה, התחלתי להתייעץ עם טליה אשתי ולראות מה אפשר לעשות. הרעיון שעלה לנו היה להקים מעין פורום שיחזק את הנשים של הלוחמים. כל מהותו של הפרויקט היא העצמה של הנשים ומתן כלים להתמודדות עם השילוב של משפחה וצבא. פעם בחודשיים היא הייתה מקיימת את המפגש עם הנשים, והפידבקים שקיבלנו מהנשים הללו הוא עצום. הן אומרות שלפני זה הן לא ידעו להתמודד עם המצב וכל הזמן היו בתסכול, ואחרי שהתחיל הפרויקט הן עודדו את הבעלים שלהן לצאת לפיקוד ולקצונה. זאת הצלחה מסחררת".

ההצלחה המסחררת לא נעלמה מעיני הדרגים הבכירים בפיקוד, וטליה עוקשי זכתה באות הצטיינות של אלוף פיקוד המרכז על פרויקט נשות הלוחמים. עכשיו, כשבעלה סיים את תפקידו, גם היא העבירה את השרביט לאשתו של המג"ד החדש, סא"ל מתי שבח.

שבוע וחצי לפני סיום התפקיד נולד לזוג עוקשי בנם הרביעי. הם מתגוררים עד היום במושב ישעי הסמוך לבית שמש, המושב שבו ניתאי גדל. התפקידים האחרונים שלו, כך הוא מעיד, אתגרו את חיי המשפחה שלו. "אין ספק שמפקד פלוגה ומפקד גדוד הם תפקידים תובעניים. אתה נמצא ימים רבים מחוץ לבית, לא רואה את האישה והילדים הרבה זמן. זה לא פשוט בכלל. בלי אשתי לא הייתי מצליח לעשות את זה. היכולת שלה לעמוד, לגדל את הילדים, להיות עצמאית ולהסתדר לא מעט בלעדיי, תרמה רבות לזה. בסוף היא זאת שצריכה להתמודד ביומיום עם תחושת הלבד, ואני יכול להגיד לך שהיא מתמודדת איתה בגבורה מעוררת השראה. מעבר לזה, החברות שיש לה במושב והקהילה מסביב גם סייעו הרבה בארבע השנים האחרונות. גם אני הקפדתי לצאת לאפטר פעם בשבוע כדי להיות עם המשפחה, הרבה שבתות הבאתי אותם לבסיס, ובשורה התחתונה, ברגעים הכי חשובים הייתי איתם. לא פספסתי אף לידה של הילדים שלי. אין ספק שגם היה הרבה מזל, וה' סידר את זה ככה שזה יתאפשר".

ואיך הילדים מתמודדים עם התפקיד שלך?

"הם שואלים הרבה למה אבא לא נמצא בבית. אנחנו מסבירים להם שאני נמצא איפה שאני בשביל להגן על עם ישראל ועל מדינת ישראל. אחרי זה הם שואלים למה אין אף אחד אחר שיעשה את זה. התשובה שאנחנו נותנים להם היא שאם כל אחד יגיד את זה, לא יהיה מי שישמור על המדינה. זה לא קל להם, אבל כשהם מבינים את המטרה זה מקל מעט על ההתמודדות".

בתפקידים שמחכים לך בהמשך זה אמור להיות קל יותר?

"במובן מסוים כן, אבל כל תפקיד ליבה בצה"ל הוא תפקיד תובעני. גם מח"ט גזרה הוא תפקיד מאוד תובעני, שדורש הקרבה הן של הקצין והן של המשפחה".

סומך בעיניים עצומות

עוקשי נמצא בימים אלה בשלב הסיכומים של השנתיים האחרונות. למרות האירועים הקשים בתחילת הדרך, הוא משאיר אחריו גדוד שרשם שורה ארוכה מאוד של הצלחות ברוב מוחלט של התחומים. תחת פיקודו תפס הגדוד את המספר הרב ביותר של משליכי אבנים ביהודה ושומרון, לקח חלק פעיל בסיכולם של עשרות פיגועים, והשתתף במאות מעצרי מבוקשים. כשמבינים שהגזרה שעליה מופקד הגדוד, גזרת בנימין, היא מהמורכבות ביותר ביהודה ושומרון, רשימת ההישגים אף הופכת מרשימה הרבה יותר.

"אני גאה בגדוד שלי בכל פרמטר. לא סתם לוקחים אותנו שוב ושוב לפעולות של סגירת מעגל ולכידת מחבלים. עשינו את זה אצל המחבלים של רנה שנרב, גם בביר זית וגם בכובאר. אנחנו מצאנו את הסכין שאיתה רצחו את אורי אנסבכר, ועוד אינספור אירועים".

הייתם חלק מהכוח שנכנס להרוס את בית המחבל בכפר כובאר. ביציאה משם הושלכו לעבר הכוחות אבנים ובקבוקי תבערה, ובצילומים לא נראתה תגובה של החיילים. זה לא פוגע בהרתעה, במיוחד כשזה רץ אחר כך ברשתות החברתיות?

"הסרטונים האלה שעולים לרשתות הם נורא מגמתיים ומראים רגע נקודתי בתוך האירוע כולו. הם מראים לך רק את השלכת האבנים או בקבוקי התבערה, אבל הם לא מראים מה קורה רגע לפני, ובעיקר אחרי. ספציפית אני יכול להגיד לך שעל הגדוד שלי לא זרקו אבן. היא הושלכה בצד אחר, על חלק אחר של הכוח. זה לא אומר שלא יזרקו על נצח יהודה אבנים, זורקים גם עלינו, אבל צריך לומר את זה בבירור - אין מצב שזורקים אבנים על רכבים שלנו ואנחנו לא נצא החוצה לטפל בזה. אנחנו תמיד יוצאים ומטפלים באירועים כאלה, רק שאת זה אף פעם לא יצלמו ויעלו לרשתות החברתיות. אני יכול להגיד לך שאנחנו גם מתכוננים מראש למוקדים שבהם אנחנו עלולים לספוג אבנים, ואנחנו עוצרים לפני ותופסים עמדות שולטות כדי למנוע את זריקת האבנים והבקבוקים. אבל עדיין לפעמים מפתיעים אותנו".

אין בזה תסכול?

"יכול להיות, אבל אני רוצה להזכיר לך מה היה לפני עשור ולפני חמש־עשרה שנה. אז, כשהיינו נכנסים לכפרים היינו סופגים מטענים וירי. היום כל מה שנותר להם זה אבנים. אני רואה בזה שיפור עצום. אנחנו כמובן רוצים להפסיק גם את זריקות האבנים, אבל אי אפשר להשוות בין המצב היום למה שהיה אז. אם יש מקום של תסכול, זה בעובדה שלציבור מצטיירת תמונה שצה"ל לא מגיב. זה אינטרס של גופים כאלה ואחרים שמנסים להשפיע בכל מיני זירות ועושים עוול לצבא. חיילי צה"ל לא מפחדים לירות על מחבלים ולנטרל סיכונים".

רגע לפני סיום, עוקשי רוצה לספר על שיחות שקיים עם מפקדים בכירים בצה"ל. אלה שאלו אותו עד כמה הוא סומך על חיילי נצח יהודה. התשובה שלו הייתה חדה. "בעיניים עצומות", הוא אמר לכל מפקד ששאל אותו. "שלח אותי איתם לתוך לבנון או לתוך עזה, ואני יכול להגיד לך שהם יעשו את העבודה על הצד הטוב ביותר. אני יודע שאני משאיר אחריי גדוד מעולה, שאפשר לסמוך עליו בכל משימה שידרשו ממנו לבצע".