"תעלי עם האימפרזה לירושלים, הכול טוב", אמרתי לאשתי, בביטחון מוחלט ששום רע לא יאונה לסובארו היקרה שלי, ובטח לא ביום ההולדת שהתרגש עליי ברביעי האחרון.
אבל מסתבר שיום הולדת זה יום מסוגל לחשבון נפש כמו גם להתחממות מנוע, וארבעים דקות מאוחר יותר קיבלתי טלפון מאשתי שעדכנה שהאימפרזה מדיפה ריחות לא נעימים ומסרבת לנוע, משל הייתה אני אחרי חמש דקות של כדורסל.
"נסי לפמפם על הגז בזמן שאת מכניסה שמן לרדיאטור", הוריתי לאשתי בהיסטריה.
"ברדיאטור שמים מים מזוקקים, לא?" ענתה הקטגורית.
"זה מה ששמנו עד היום, ותראי לאן זה הביא אותנו", עניתי לה כאיוולתה.
מפה לשם, כמה אדונים ראויים יותר למכונאות עצרו לסייע ליעקבינית, ולאחר דקות ארוכות הצליחו בחוכמתם תתברך להעמיד את הרכב בשולי הדרך ולהקפיץ את אשתי את שארית הדרך לעבודה.
חיפוש מדוקדק בפרטי פוליסת הביטוח לימד אותי שאני זכאי לגרר חינם מירושלים אל המוסך שלנו בלוד תובב"א, ואחרי כארבע שעות האימפרזה נחה מעדנות אצל רומן, מוסכניק מדופלם ואדם חביב בלי קשר.
"יאיר, אתה צריך להגיע לכאן. אנחנו צריכים לדבר", עדכן אותי רומן טלפונית אחר הצהריים.
"יאיר, אני מזכירה לך שאין לי איך להגיע הביתה", עדכנה אותי אשתי בשיחה העוקבת.
אבל סחבק מבין סדרי עדיפויות, אז מיד שמתי פעמיי למוסך.
"שב, יאיר", אמר לי רומן בקול שלא בישר טובות.
"אני מזכיר לך שיש לי היום יום הולדת", עדכנתי אותו כדי שיארגן את הבשורות שלו בהתאם.
"צריך להוריד את הרכב מהכביש", הוא הסיר את הפלסטר מיד.
"ניסית להכניס שמן ברדיאטור?" יריתי חזרה.
רומן חייך חיוך מנומס כמי שמורגל בשיחות כאלו, אך עדיין לא איבד את רגישותו.
"אני יודע שזה לא קל להיפרד מרכב, יאיר", הוא אמר, "רכב זה יצור חי, זה כמו כלב שלך, כמו חתול שלך".
"נכון", הנהנתי.
"אבל איזה מטומטם עולה עם חתול שנת 2003 לירושלים, תגיד לי??".
הטון של השיחה תפס תפנית דרמטית.
"בקיצור, האוטו שלך נפטר, הלך המנוע ולא כדאי להחליף".
"אבל אני מחובר לרכב הזה!" הזדעקתי.
"מנוע חדש זה 7 אלף".
"יאללה לפרק!" הכרזתי, וסימסתי לאשתי את הבשורות המרות.
"אני עדיין בירושלים כי אין לי איך לחזור", היא סימסה חזרה.
לפעמים היא חסרת רגישות בקטע אחר.
בינתיים אני ורומן התעסקנו בסידורי הלוויה, הסרנו את לוחיות הרישוי והסדרנו בינינו את הצדדים הביורוקרטיים של פירוק הרכב. צריך לומר בכנות שההתעסקות הזו העלתה אצלי גל של זיכרונות מתוקים משבע השנים הטובות שעברנו יחד, האימפרזה ואני.
זיכרונות כמו הפעם ההיא שנסעתי איתה לאסוף את אשתי ואת הבכור שזה עתה נולד מבית החולים לניאדו. או הפעם ההיא שבסוף הופעה נכנסתי לרכב וראיתי אבא ובן מצביעים עליי ועל הרכב ואז האבא מלמל לבנו "תראה איזו צניעות". וכמובן, איך אפשר לשכוח את הפעם ההיא שאשתי לקחה את האוטו לירושלים והלך המנוע.
חלק מהזיכרונות היו טריים יותר מאחרים.
ההתעסקות בפרידה מהרכב הביאה אותי לחשוב שהרכב לא היה רק חלק מחיי שלי, אלא חלק מחייהם של בני ביתי, וגם הם זכאים לפרידה ראויה ממנו.
אז למחרת בבוקר התאספנו כולנו סביב האימפרזה לטקס פרידה רב רושם.
"אני רוצה להגיד כמה מילים", אמרה אשתי, שכנראה סערה התחוללה בנפשה.
"בטח בטח, בבקשה", אמרתי ברגישות.
"אני עדיין כועסת שהשארת אותי בירושלים ללא פתרון", היא אמרה.
"חלקנו מתעלים את הרגשות שלנו לכיוונים אחרים כדי להתמודד עם אובדן", הסברתי לילדים את התנהגותה הלא רציונלית של אמא, "הכי חשוב לא לשפוט".
הילדים עצמם הם כמובן תמיד הכי אמיתיים, ומבינים את גודל השעה לא פחות מהגדולים, אז בתיאום מופתי הם הקיאו יחד פעם אחת אחרונה במושב האחורי. דוגרי, התרגשתי.
"עוד מישהו רוצה להגיד כמה מילים?" שאלתי.
"רכב זה כמו חתול", אמר רומן שהופיע משום מקום, "עכשיו תסיימו בבקשה את הטקס, אני צריך לפנות מקום לטויוטה יאריס עם בעיות פרונט".
לסיום הטקס הנחתי את ידי על מכסה המנוע החבוט וקראתי מדף שהכנתי מבעוד מועד:
"שלום לך, פרש מתכת,
להתראות, מלאך של פח.
יש אנשים עם לב של אבן,
ורכבים עם לב של אח".
דקות מאוחר יותר נשארנו רק אני ורומן כדי לרוקן את הבגאז' של המנוחה, ואתם יכולים רק לדמיין את הפרצוף שלו כששלפתי משם סומבררו, חרב של שודד וגביע קידוש ענק מספוג.
"אני שחקן מצליח", הסברתי לרומן, שבבירור לא ראה בימי חלדו מראה כזה.
"שחקן מצליח וזה הרכב?" אמר רומן, "שמע, איזו צניעות".