נכנס לבידוד

התפרצות הגל השני של הקורונה סיימה את ההתלבטות של נתניהו: בחירות נוספות כבר לא יהיו ב־2020. הוא נאבק על תקציב חד־שנתי כדי להשאיר לעצמו חלון יציאה תיאורטי במרץ 2021, אבל תרחיש של פריצה מיידית לבחירות, על רקע אי־החלת הריבונות או החיכוכים עם כחול לבן - ירד סופית מהפרק.

אם הגרפים של משרד הבריאות לא הבהירו את חומרת המצב, הגיעו נתוני הסקרים ועשו זאת. בראשונים נסיקה דרמטית במספרי החולים, באחרונים צניחה בשיעורי האמון והתמיכה בממשלה. הליכוד עדיין לא נחתך דרמטית במנדטים, אבל שאלות העומק מלמדות על חוסר אמון נרחב. לפי סקר 'חדשות 12', רוב הציבור אינו סומך על תפקוד הממשלה במאבק בקורונה, וגם בימין יש אחוזים גבוהים מאוד של חוסר אמון. לפני חודשיים כ־75% מהנשאלים העניקו לראש הממשלה באופן אישי ציון טוב על תפקודו, השבוע פחות מחצי מהנשאלים העניקו לו דירוג חיובי. רבים מהנפגעים הישירים מהמשבר הזה, בהכללה גסה, הם הליכודניקים. העשירונים העליונים, ענפי ההייטק ובעלי המקצועות החופשיים ספגו מכה מצומצמת יותר בהשוואה לעסקים העצמאיים הקטנים והבינוניים. הראשונים להרגיש את עוצמת הפגיעה הכלכלית הם אנשי מעמד הביניים והעשירונים הנמוכים שנדחקים מטה אל העוני. החברות הגדולות עלולות לקרוס בשלב השני, בדרך למיתון ולאבטלה נרחבת במשק.

האופוריה והזחיחות שאפפו את סביבת נתניהו בחודשיים האחרונים התחלפו בבהלה ובבעתה, ובעיקר בחיפוש קדחתני אחר האשמים: הפקידים, המשפטנים, השב"כ, בכירי משרד הבריאות, נערי האוצר, ראש הממשלה החליפי, הציבור - כולם כולם, רק לא הוא. המופעים הארוכים בשעות צפיית השיא בטלוויזיה מהגל הראשון כבר לא נערכים. נתניהו מסתגר, ושר הבריאות יולי אדלשטיין נשלח להשיב בנימוס על שאלות העיתונאים. הבמה כולה שלו.

נתניהו לקח קרדיט מוצדק על כך שזיהה היטב את הסכנה בגל הראשון, אבל הנחשול השני חמק ממנו. הריבונות, הפוליטיקה, המשפט - משהו מכל אלה הסיח את דעתו. הוא מצטיין בניהול משברים קצרים ודחופים, אבל הקורונה דורשת ניהול ממושך ואינטנסיבי, ערנות מתמדת וניהול שגרה סיזיפית ולא זוהרת לצד הנגיף. בראשית ההתפרצות, ימי המשא ומתן הקואליציוני, הצורך הבריאותי והאינטרס הפוליטי שלו התלכדו: המשבר אכן היה חמור, ואווירת החירום והלחץ ששידר סייעו בהכרעת הנגיף, אבל גם אפשרו לו להקים ממשלה. המשימה העיקרית ואולי היחידה של "ממשלת החירום למאבק בקורונה" הייתה מאבק בקורונה, ובמשימה הזו היא נכשלה באופן מהדהד, בריאותית וכלכלית. ממשלת האחדות המגושמת מתפקדת פחות טוב מממשלת המעבר.

השטחת העקומה, שהושגה במחיר של סגר נוקשה ופגיעה חריפה בכלכלה ובחיי היומיום, לא נוצלה להקמת המערך האפידמיולוגי שאמור היה לקטוע את שרשראות ההדבקה כשמספר המאומתים היומי עמד על עשרות, ולא על יותר מאלף.

אחרי יותר מעשור בשלטון, מבחנו הגדול של נתניהו הגיע ותפס אותו בחולשתו. הוא התכונן למלחמה, וקיבל מגפה. האסטרטגיה של ניהול הסכסוך על אש קטנה ודחיית ההתלקחות הועילה לו בשדה הביטחוני, אבל כאן היא כשלה. אש הנגיף יצאה משליטה, וזמן רב יידרש כדי לכבות אותה ולשקם את נזקיה. בינתיים השעון לרוטציה דופק, גם הלו"ז המשפטי מתקדם, וקשה לסמן נקודת יציאה מהפינה שאליה נקלע. בחירות היו המפלט, אבל בטווח הנראה לעין הן כבר לא אפשריות. המחיר הבריאותי של כישלון הטיפול בקורונה עדיין לא ברור, אבל את המחיר הכלכלי אפשר לראות בעיניים. וכשמדובר בלחם, קשה יותר להפוך את המצוקה לעניין של ימין ושמאל. גם הבייס רעב.

קמפיין ללא בחירות

מי שקרא את המציאות, בריאותית ופוליטית, הוא נפתלי בנט. כבר בזמן אמת הוא נימק את ההחלטה להישאר מחוץ לממשלה בין השאר בהערכה שהמשבר הכלכלי רק בתחילתו וגל שני יכה בחורף. "אני האיש הכי מתאים להקים את המערך האפידמיולוגי של ישראל במאה הימים הקרובים", טען בימים האחרונים של המשא ומתן באוזני כל מי שרק הסכים לשמוע. מרגע שתיק הבריאות נמסר לאדלשטיין, הוא החליט סופית להישאר בחוץ.

בברירה בין תפקיד שר בינוני אך נטול השפעה לבין האופוזיציה, הוא לקח את הסיכון של להיעלם ולהפוך ללא רלוונטי, אבל גם את הסיכוי שהתממש: להישאר מבקר חריף ובולט שאינו נושא באחריות למשבר. להוות אלטרנטיבה, ועוד בנישה ייחודית שבה הוא חופשי לבקר את נתניהו בלי לאבד נקודות בימין.

לו היה נתניהו מסוגל להתעלות מעל האיבה האישית, הוא גם היה מרוויח את שירותיו של בנט כדי לבלום את הנגיף, וגם היה חוסך מעצמו את הנזק הפוליטי והציבורי המתמשך שבנט מחולל לו.

בנט חורש את הארץ. נפגש עם בעלי עסקים בצפון ובדרום, מצטלם, מתראיין. קמפיין בחירות בלי בחירות. אין ספק שהרווח הפוליטי לנגד עיניו, אבל גם מצוקתם של העסקים הקורסים. הוא קורא, מעמיק, לוחץ, מדבר עם כל מי שרק אפשר. לא מדובר רק בקבינט האזרחי שהקים, אלא במידע שזורם אליו מתוך המערכות ללא פילטרים ומאפשר לו לאתגר את הממשלה והשרים בפרטים הקטנים של תחומי אחריותם.

בנט צובר תאוצה, אבל אין לו דרך לממש אותה. עקומת המנדטים המטפסת שלו היא על הנייר, אבל עשוי לחלוף זמן רב עד שיוכל לנסות לממש אותה בקלפי. הוא מעולם לא ויתר על חלום המפלגה הלא־מגזרית בראשותו, אבל אחרי הרפתקת הבוסר של הימין החדש והשיבה לימינה, הוא יתקשה לפרוץ שוב לפלטפורמה פוליטית חדשה עם השולמנים.

ביטוי לפיצול האישיות הזה אפשר לראות גם בהתנהלות היומיומית של סיעתו: בזמן שבנט מתעקש לא להתבטא בשום נושא שאינו הקורונה (״לא פרנסה לא מעניין״), סמוטריץ' איגף את נתניהו מימין והביך את הקואליציה כולה עם ההצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לניגודי עניינים של השופטים (בעקבות תחקיריו של קלמן ליבסקינד ב'מעריב'). נתניהו, בלחץ חברי מפלגתו, ניסה לאפשר חופש הצבעה לחברי הליכוד ולגלגל את האחריות להפלת ההצעה על החרדים. התרגיל נחשף והוא אכל, לקה ושילם: גם הרגיז את כחול לבן כשאִפשר לליכודניקים לתמוך, גם הפסיד בדעת הקהל בימין כשדאג להיעדרות של חלק מחברי סיעת הליכוד, וגם ההצעה עצמה, שהייתה מכבידה על שופטי העליון - לא אושרה. מדובר לכאורה בסוגיה נקודתית ונישתית ביחס לקורונה, אבל היא פוגעת במעמקי הבייס הביביסטי באחת מסוגיות היסוד של המאבק בפרקליטות ובבג״ץ, בימים שבהם ראש הממשלה זקוק לכל גרם של תמיכה. בנט סוחב את הקרשים, סמוטריץ' הביא את המסמרים.

הפוליטיקאים החרדים שומרים מרחק

שיטוט קצר בביתר עילית ביום שאחרי הטלת הסגר על העיר, מלמד שמשבר האמון לא פוסח גם על המפלגות החרדיות, שנהנות בדרך כלל מקהל מצביעים שבוי. ההקפדה על מסכות ושמירת מרחק ניכרת, ומוכיחה שהציבור החרדי הפיק את הלקחים. אבל מנהיגיו נעלמו ונאלמו. איש מהם אינו מקבל עליו את האחריות לתווך בין המגזר לבין הרשויות בשעת המשבר, להסביר את האילוצים ואת הצרכים ולרכז את המאבק בנגיף. ליצמן, שר הבריאות היוצא, דומם, ושומר על מרחק ביטחון מכל עיסוק במחלה. דרעי השיב לנתניהו את המינוי כממונה הקורונה של המגזר, ואין לו שום כוונה לקחת אותו לסיבוב נוסף. גם גפני דחה את ההצעה להיות הפרויקטור. הפוליטיקאי היחיד שהטריח את עצמו להגיע לעיר כדי לפגוש את ראשיה ותושביה תחת הסגר הוא - ניחשתם נכון - נפתלי בנט. שאר נציגי יהדות התורה וש״ס מסתפקים בהודעות נזעמות לעיתונות נגד הסגר או נגד צעדי אכיפה דרקוניים של המשטרה בחלוקת הדוחות, אבל לא בהנהגת קהל הבוחרים שלהם.

בשיחות עם תושבים אפשר להבחין כיצד הזעם נודד ממשרד הבריאות והמשטרה לעבר הנבחרים החרדים. גם ראשי הערים החרדיות, שנאבקים ובצדק בהטלת סגר ללא פינוי למלוניות, עסוקים בעיקר בניסיון לרכך את הזעם והתסכול של התושבים, שאינם מבינים כיצד למרות ההקפדה על ההנחיות, הריכוזים החרדיים עדיין נצבעים באדום בוהק. אותם ראשי ערים היו יכולים לנקוט גם כמה צעדי מנע משמעותיים, כמו סגירת ישיבות שהפרו את ההנחיות וזכו להעלמת עין. הגל הראשון חשף את משבר ההנהגה בצמרת הרבנית החרדית, הגל השני חושף בעליבותה את ההנהגה הפוליטית של המגזר.

לתגובות: 2sherki@gmail.com