יש יותר אוכל מאי פעם, יותר זמן פנוי, יותר בילויים. ובמקביל, פחות עבודה, פחות מחלות. פחות מוות.
בואו נשים דברים על השולחן, לכולם ברור שמצבה החומרי של האנושות השתפר פלאים בדורות האחרונים, אז איך זה שיש עדיין אנשים מדוכאים? איך זה שעדיין אנשים רוצים להתאבד? וזה ממש לא רק "עדיין", להפך. המספרים רק הולכים ועולים. יש כאלו שאפילו הגדירו את הדיכאון כמחלה של דורנו. למה?
למדתי השנה מסכת בבא בתרא, ואחת השורות שהכי נחרטו בי היא "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה". כאילו, לא מספיק כל הקשיים שהיו לאיוב, כל הסבל שהוא עבר, שעוד אחרי זה באים ואומרים לו שהוא לא באמת קיים? כאילו חלאס, תרדו מהבן אדם. תנו לו לפחות את הזכר הזה, את תחושת המשמעות. את הסיבה לחיות.
כי זה מה שאנשים איבדו פה. נכון החיים יותר קלים מבעבר, ונכון, הם לא סובלים כמו איוב. אבל הם גם לא חיים כמו איוב. למעשה, הם בכלל לא בטוחים שהם חיים. מעבר לכל השפע והטוב שנשאה בכנפיה הקידמה, היא גם הביאה איתה הרבה תהיות, הרבה ספקות. ספקות לגבי האל, לגבי העולם. לגבי עצמנו.
כי האמת היא שלא אכפת לנו לעבוד קשה, לא אכפת לנו לסבול –אם כי ברור שאנו מעדיפים שלא-, לא אכפת לנו לעבור ייסורים, אפילו ייסורי איוב. רק שלא יגידו לנו שאנחנו חסרי משמעות, שאנחנו לא באמת חיים.
רק שלא יגידו שאנחנו רק משל.