60 קילומטר הפרידו אמש בין שתי הפגנות בירושלים ובתל אביב. בראשונה נכחו כמה עשרות, בשניה למעלה מעשרת אלפים איש.
הראשונה הפגינה נגד הסגר על השכונות החרדיות, השניה נגד ראש הממשלה ומדיניותו הכלכלית. הראשונה נענתה ביד קשה ובעצורים, השניה בלב רחב ונפש חפצה. רק לאחר שהאנרכיסטים בתל אביב פוצצו דלת זכוכית של אחד הבנקים באזור והועלו באש ניידות משטרה המשטרה התעשתה.
נסו להיכנס לראש החרדי. הוא רואה את התחלואה הגבוהה סביבו, הוא מבין את הצורך בלוחמה הסיזיפית בבלימת התפשטות הנגיף, הוא מייחל לפתרון שישים קץ לתחלואה ולסטיגמה השחורה הבאה בעקבותיה, אבל מה שהוא מקבל זה רק עוד ועוד סגרים ההופכים את ביתו, שכונתו, עירו למדגרות קורונה בוערות.
אז הוא יוצא להפגין. אלא שאז מתברר שהזכות הקדושה להפגין אינה שמורה לכל אחד. קו אדום נמתח בין השחור ללבן. בין תל אביב לירושלים. שתי מדינות לשני עמים. מה שמותר לעשרת אלפי המפגינים בתל אביב אסור בתכלית האסור לקומץ מפגינים בירושלים.
בתגובה מסבירים לנו שתל אביב אינה 'אדומה' כמו ירושלים. כל עוד הקריטריונים סביב מדדי התחלואה לא יהיו שקופים ומדידים עננה של סלקטיביות תמשיך לרחף מעל שולחן מקבלי החלטות. בסוף השבוע האחרון היה זה כתב חדשות 12 ירון אברהם שהרים את המסך מעל העמימות הזו ושאל את השאלות הקשות על ציר בני ברק –רעננה. שאלות שנותרו מיותמות באוויר ללא תשובות.
ונניח שמדובר בקריטריונים קשיחים ותל אביב אכן 'נקיה'. היכן נעלמה לה פתאום הדאגה לשלום הציבור בחסות הזכות הקדושה להפגין. הרי מספיק שחולה אחד התערבב בקהל ויצר שרשרת הדבקה המונית וכל המאמצים לשמור על תל ביב ירוקה ירדו לטמיון.
ובכלל, היכן הרגישות. איך יכול להיות שבשעה שבירושלים שוטרים משפדים אזרחים חרדים על הרצפה בעוון חשיפת האף, הורשו אמש עשרת אלפי תל אביבים לעמוד בצפיפות זה לצד זה עם מסכות למחצה, לשליש ולרביע. מה אמור האזרח החרדי לחשוב אחרי מופע חסר רגישות שכזה?
אחר כך מתפלאים שיש יותר ויותר קולות הקוראים שלא ללכת להיבדק. כשחוסר האמון חוגג זו התוצאה.
תשמעו סיפור שהייתי עד לו מכלי ראשון, סיפור המלמד עד כמה שוררת אוזלת היד בכל הנוגע לטיפול בפינוי חולים.
בני זוג חרדים מאחת הערים ברחבי הארץ אובחנו לפני כשבועיים כחיוביים לנגיף. מאז הם מתחננים להתפנות למלונית וכדי שלא להדביק את הסובבים אותם. ביום חמישי האחרון הם קיבלו סוף סוף את הטלפון המיוחל: בשעה 3 אתם מתפנים למלון ניר עציון בצפון.
השניים ארזו חבילות והמתינו. חלפה שעה ועוד שעה ועוד שעה. ואז מבהירים להם שהפינוי נדחה לשעת הערב. כשהלילה ירד ושום איתות לא נשמע, הם עשו בירור נוסף שהבהיר להם שהפינוי יקרה רק ביום שישי. רק שביום שישי עד השעה שלש אחר הצהריים, למרות כל ההבטחות המוקדמות, איש לא טרח לפנותם. למרות השעה שהתאחרה, הובהר להם נחרצות: 'אל תעשו שבת, באים לפנות אתכם'.
בשעה 16:00 הם החלו להעמיד שבת. נסיעה לצפון בשעה כזו כרוכה בחילול שבת, והם החליטו שלא להתפנות.
ומה קרה מאז? נכון לשעה זו הם עדיין בבית.