קו דק, דק מדי, מבדיל בין מחאות מוצדקות לבין אנרכיה. את הקו הזה אסור לנו לעבור.
פירושה של אנרכיה הוא איבוד שליטה. אלימות שאיננו יכולים לשער את גבולותיה. ובעיקר כדור אש שאיש לא יודע לאן יתגלגל וכמה עצום הנזק שיגרום.
זו הסיבה שבכל מחאה צריכים להגדיר גבולות. גבולות שמטרתם לשמור עלינו כחברה. שמירה על זכות המחאה לצד שמירה על דמוקרטיה ושלטון תקינים.
בחודשים האחרונים העם בישראל זועם על ממשלתו. קל לתייג זאת כזעם שמאלני בחוגים מסוימים או כזעם חרדי בחוגים אחרים, אבל הזעם רחב בהרבה. זהו זעם של חוסר תקווה וחוסר ידע מה טומן העתיד. זהו פחד. וזה חוסר- של פרנסה, של כבוד, של נורמליות.
לא בהכל אשמה הממשלה. לא ממשלת ישראל הביאה עלינו את הקורונה. אבל חלק מתקינות פוליטית היא גם היכולת להסביר לאזרחים מה ניתן לעשות כשלטון ומה לא ניתן. וכאשר זה לא נעשה, וכאשר הממשלה שוגה שוב ושוב. וכאשר הממשלה גוזרת גזירות על הציבור שהיא לא עומדת בהן. וכאשר התחושה בציבור הרחב היא של קריסה טוטאלית שעה שבמסדרונות השלטון ממשיכים מנעמי החיים- יש זעם עצום.
ברגעים אלה בדיוק, רגע לפני שהזעם תופס אבן וזורק אותה על חלון קרוב. רגע לפני שאנשים מתחילים לכלות את זעמם- עלינו לשים קווים אדומים ברורים. זכות המחאה קריטית. אך קריטי שבעתיים למנוע אלימות ואנרכיה. ובכל מחיר. עלינו לדרוש את הברור מאליו. כן למחאה, לא לאלימות!