"איך קוראים לזוג שרוצה ללוות אותי בישראל?" שאלה תמר אליס (28), עולה חדשה מקנדה. "יונה ומרי פולד", השיבה לה סיון פלג, מרכזת תוכנית 'שילובים' ברשות העירונית לעלייה ולקליטה בירושלים.
ליבה של אליס החסיר פעימה. את יונה ומרי פולד היא זוכרת ממפגש לפני שבע שנים. היא לא שיערה שייפגשו שוב בנסיבות כאלה.
שבת בצהריים, לפני חמישה שבועות. יונה ומרי פולד, תושבי שכונת בקעה הירושלמית, יצאו לטיול הקבוע של אחר הצהריים בפארק. בין שאר המבקרים במקום, צדה את עיניהם קבוצה של דוברי אנגלית שהתגודדה באחת מפינות הפארק. "תהינו מאיפה האנגלית הזו, ויונה פנה לאחר מחברי הקבוצה ושאל מי הם", מספרת מרי. מדובר היה בקבוצת עולים מארצות שונות - קנדה, ארצות הברית ודרום אפריקה, שהחברים בה השתייכו למנעד גילים רחב. יונה תהה מה מחבר בין עולים מטווחי גיל וגיאוגרפיה שונים כל כך.
פלג, כאמור רכזת התוכנית שמלווה את הקבוצה, הסבירה לו כי מדובר בקבוצת עולים של תוכנית 'שילובים' המופעלת על ידי רשות הקליטה בעיריית ירושלים. התוכנית, שרצה כבר למעלה משנה, מבקשת להקל את תקופת ההסתגלות של העולים החדשים בירושלים באמצעות יצירת חיבורים אישיים בין העולים לתושבי השכונות. בתוכנית נוטלים חלק עשרות משתתפים - צעירים, מבוגרים ומשפחות, שמקיימים יחד פעילויות לפי בחירתם: סעודות שבת, יציאה לבילויים, הליכות בערב ועוד.
פלג, שראתה את התעניינותו של פולד בנעשה, ביקשה להכיר יותר את בני הזוג. הם סיפרו לה כי הם כבר 37 שנים בארץ, ומתגוררים בשכונת בקעה. "יעניין אתכם ללוות מישהו מהעולים בקבוצה?", הציעה פלג. בני הזוג נעתרו מיד. "קודם כול, זו לא פעם ראשונה שלנו", מספרת מרי, "לפני שמונה שנים אימצנו חייל בודד". - "בנוסף, אנחנו מחנכים הרבה שנים, עסקנו גם בחינוך בלתי פורמלי", מוסיף יונה, "יש לנו ניסיון בזה. היינו מוכנים לקבל כל מי שיציעו לנו". ביום ראשון צלצל הטלפון בבית משפחת פולד, ופלג הייתה על הקו. "יש לי צמרמורת", היא פלטה במהירות, נרגשת מהשיחה שקיימה זה עתה עם העולה המיועדת להתלוות לבני הזוג.
תמר אליס נולדה בישראל, אבל כתינוקת עקרו הוריה לקנדה, ואביה שימש כרב קהילות מזרח קנדה. היא סיימה את לימודי התיכון, והגיעה ללימודי שנת מדרשה בישראל. "ארי היה מורה מקסים, אין לי מילים. ממש צדיק", היא נזכרת בגעגוע במורה האהוב מאותה השנה. המורה ארי הוא לא אחר מאשר ארי פולד הי"ד - תושב אפרת שנרצח בתשרי תשע"ט במתחם הקניות בצומת גוש עציון. מחבל בן 16 דקר אותו בגבו, אולם למרות פציעתו, פולד רדף אחרי המחבל וירה בו, ובכך הציל את חייהם של אחרים במקום.
לא רק מותו היה סיפור גבורה, אלא גם כל חייו, שהוקדשו לחינוך ולעשייה למען עם ישראל וארץ ישראל. אחת התחנות הייתה עידוד עלייה של צעירים יהודים מחו"ל, ובמסגרת זו הכירה אותו אליס בלימודיה במדרשה. "למדתי אצלו ציונות, הוא לימד אותי המון", מספרת אליס, ומוסיפה שפולד שימש לא רק כמורה אלא גם כמשפחה: "אין לי משפחה בארץ, וארי נתן לי כל הזמן את ההרגשה שאני חלק מהמשפחה שלו. הכרתי את הילדים שלו, התארחתי אצלם. כשעשיתי שנת שירות בבית חולים בישראל, הוא הזמין אותי לשבתות. זה היה לי מאוד משמעותי, כי הייתי בודדה כאן".
אליס חזרה לקנדה, ושם השלימה את לימודיה לתואר ראשון ואף עבדה במשך שלוש שנים. בכל הזמן הזה ארי לא הפסיק לעודד אותה לעלות, ושלח לה הודעות בנוסח "מתי את עולה לארץ?". אליס החליטה לעשות מעשה ולהגשים את החלום שפיעם גם בה מגיל צעיר. היום שבו קיבלה את אישור העלייה מהסוכנות היהודית היה מרגש במיוחד עבורה, והאדם הראשון שרצתה לשתף בבשורה היה ארי פולד. "כל כך רציתי לספר לו את זה, אבל זה היה בדיוק היום שבו הוא נרצח", קולה של אליס רועד, "אני עד היום לא קולטת שהוא לא פה".
אליס עלתה לישראל, וכיום היא לומדת בתוכנית אולפן אקדמי לקראת לימודיה באוניברסיטה, ומתכננת להתמחות בסיעוד. כשפלג סיפרה לה כי הזוג המיועד ללוותה הם מרי ויונה פולד, היא לא ידעה את נפשה. לפני שבע שנים היא ישבה איתם באירוע משפחתי שאליו הזמין אותה ארי בנם. "אמרתי לסיון: אני מכירה את השם הזה, הם ההורים של ארי. לא פגשתי אותם שבע שנים. זה ממש נס!".
גם מבחינת מרי ויונה, המפגש היה לא צפוי: "אני זוכרת את תמר מאז, אפילו ביקשתי ממנה פתק עם הכתובת של הוריה בקנדה, שנבוא לבקר אם נטייל שם. הוא עדיין אצלי בארנק", מספרת מרי, "והנה פתאום היא מגיעה אלינו הביתה". בפגישתם הראשונה סיפרה תמר למרי וליונה כי מי שבזכותו עלתה לישראל הוא בנם ארי. "אמרתי להם: הוא אחת הסיבות לכך שעליתי. כל כך רציתי להודות לו, והוא לא פה. זה שידעתי שאם אעלה לארץ תהיה לי פה משפחה, המשפחה שלו, מאוד עודד אותי וחיזק אותי לעלות".
"הרגשנו שיש פה יד שמכוונת את הדברים", אומרת מרי על המפגש המחודש עם תמר, "כאילו במקרה ראינו את הקבוצה הזו, במקרה סיון פנתה אלינו. אבל זו השגחה. זה מרגש מאוד". ארי הי"ד אומנם לא זכה להמשיך את השליחות שלו, אבל החותם שהשאיר אחריו בעולם ממשיך לפעול את פעולתו גם דרך אוהביו. תמר תהיה מחובקת בישראל על ידי משפחת פולד, כמעט כמו שתכננה.
מהבית היהודי לחזית הפמיניסטית
עידית סילמן הספיקה לשאוף שאיפה קצרה מהאוויר בתוך משכן הכנסת בקדנציה הקודמת, עד שהנסיבות גלגלו אותה תוך זמן קצר לאיבוד הטייטל 'חברת הכנסת'. אבל זה לא גרם לה לאבד מוטיבציה או להרגיש לא רלוונטית לעשייה הפוליטית. סילמן, מספר 7 ברשימת ימינה כיום ומי שכיהנה כיושבת ראש פורום נשות הבית היהודי, מפלגת האם שלה, מלאה ביוזמות פוליטיות וחברתיות, והשבוע השיקה את אחת מתוכניות הדגל שלה, שנקראת 'בית ספר לפוליטיקה'. מדובר בקורסים שיעניקו כלים למבקשים להתמודד בפוליטיקה המקומית והארצית. לעת עתה יוצאת לדרך התוכנית הראשונה, 'תוכנית 51'. מדובר בקורס ייעודי לנשים, ומטרתו מגדרית במוצהר: לקדם ייצוג נשים בפוליטיקה בהתאם לחלקן היחסי באוכלוסייה - 51 אחוזים. התוכנית מתקיימת בשיתוף פעולה עם גופים ליברליים כמו מכון שחרית, ועם גופים פמיניסטיים דוגמת תנועות הנשים 'כ"ן', 'רצות ומשפיעות', 'אני אישה' ועוד. מאחורי התוכנית עומדות גם נשים מהשמאל - ענת ניר ממרצ, אור סרי מהחוג הפמיניסטי במפלגת העבודה, זינב אבו סוויד חברת מועצת כעביה, ועוד.
בפרסום שהוציאה סילמן, היא קוראת לשיתוף פעולה נשי חוצה מגזרים ומחנות באמצעות הכלים הפוליטיים שיעניק הקורס: "יחד ניצור רשת מגוונת של פעילות פוליטית מימין, שמאל ומרכז, ערביות ויהודיות, חילוניות, חרדיות, דתיות ומסורתיות, רפורמיות ואורתודוקסיות". אין זו הפעם הראשונה שסילמן עומדת בחוד החנית של העשייה הפמיניסטית בלי לבחור את שותפותיה למאבק. לאחרונה השתתפה בכנס בעל אוריינטציה פמיניסטית מובהקת בנושא המאבק באלימות נגד נשים. אחת משותפותיה לפאנל הייתה מייסם ג'לג'ולי, שלא מסתירה גם את עמדותיה הלאומניות כיושבת ראש סיעת חד"ש בתנועת נעמ"ת: "הגיע הזמן לחברה שוויונית ולסיום הכיבוש", הצהירה בהפגנה נגד אלימות כלפי נשים שנערכה בכיכר רבין לפני כחצי שנה.
עידית סילמן, את לא רואה בעיה בכך שאת כחברת ימינה - מפלגה שאמורה לקדם ערכי ימין וציונות דתית, משתפת פעולה עם גורמים רדיקליים שכלל אינם מייצגים את הערכים שלשמם נבחרת?
"אני לא באה לקדם את הנשים הללו לכנסת, אלא רק ללמד אותן איך עושים פוליטיקה של טוב משותף. איך להיכנס לכנסת? כל אחת תצטרך להוכיח את עצמה, אני לא נותנת לאף אחת תקציב וקידום. אבל בסוף צריך ללמוד איך יושבים יחד בוועדה בכנסת למשל, ומקדמים נושאים משותפים. אגב, אני מקדמת גם הרבה פרויקטים בתוך המרחב הציוני־דתי. אבל חלק מהערכים שלנו זה כלל ישראל, וצריך ללמוד להסתדר יחד. זו עבודה קשה".
סילמן אומנם רואה את היוזמה כקידום מבורך של חיבורים לצורך עשייה פוליטית עתידית, אולם לא כל החברים במפלגתה רואים זאת בעין יפה. כך למשל, גורם בסביבת ימינה מציין כי הוא מעריך את עבודתה של סילמן, אולם מצביע על כך ש"זו לא פעם ראשונה שהיא נופלת בדברים מעין אלו. בשם הרצון לקדם את האג'נדה היא חוברת לגופים מסוכנים שמקדמים תפיסות עולם הרסניות, ולמעשה נותנת להם לגיטימציה. ברור שבמקום כזה לא מדברים על ציונות, יהדות ותורה, אלא על דברים שרחוקים שנות אור מאג'נדת הימין".
הגורם מצביע על הכיוון שאליו הייתה צריכה סילמן לחתור, לדעתו, כחברת מפלגת הציונות הדתית: "מי שרוצה לקדם פוליטיקאיות דתיות ואת הפוליטיקה הישראלית, צריך להקים בית ספר שמחובר לערכי הציונות הדתית ולמדינה היהודית. לא חסרים פוליטיקאים שלנו שהפנו עורף לערכים שלהם. חסרות לנו פוליטיקאיות יראות שמיים, שנאמנות לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל, ואת זה אי אפשר לקדם עם כל הארגונים הללו".
גם מוטי יוגב, מי שהיה עמית של סילמן במפלגת הבית היהודי, מסתייג מאוד מן הרעיון: "אנחנו לא ממציאים את עצמנו בשביל רייטינג. אני מעריך את עידית, יש לה הרבה יוזמות טובות, אבל הפוליטיקה נועדה למען הערכים שאנו מאמינים בהם - עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. בשביל המשימות הללו צריך להתאמץ. כשיש כוחות, ולעידית יש כוחות, צריך להפנות אותם למשימות לשמן הגענו לפוליטיקה, ולא להמציא יוזמות לטובת רייטינג כזה או אחר. מי שמחפש איפה לבלוט, שיבלוט בעשייה למען כל הערכים שאנו מייצגים".
לתגובות: [email protected]