האם ראוי לסייע לעמירם בן אוליאל בהגשת ערעור?

הרב יעקב מדן בחר במאמר דעה ב'מקור ראשון' בשבוע שעבר, להכריז שהוא מתנגד לסייע כספית לעמירם בן אוליאל לערער על מאסרי העולם שנגזרו עליו.

הוא מזמין את כולנו לעשות כמוהו ולקרוא את פסק הדין בענינו של עמירם "ללא דעות קדומות". אמנם גם לדעתו "שגה בית המשפט כשאישר את העינויים" אבל בכל זאת הראיות להרשעתו הן חזקות. ר' יעקב תוקף את מי שנחלץ לעזור לעמירם ולא עשה כן בענין סלימאן אל עביד שנאשם ברצח חנית קוקוס.

חוץ מזה הוא חושב שזה מוביל לאסון מוסרי ויכרות את הקשר של המתיישבים עם הציבור בארץ. גם מגוחך בעיניו שרבנים ואישים מאנשינו רוצים לעזור לעתירה לביהמ"ש העליון כאילו הוא תכלית הצדק, ובשולי הדיון אנחנו גם חוטאים במילוי כיסיו של עו"ד שמאלני במזומנים, ובסיוע עקיף למחבלים ערבים בעתיד.

ובכן, קראתי חלקים גדולים מפסקי הדין בענינו ובענין "נאשם מספר 2" שהיה קטין בשעת מעשה. אבל עלי להודות שיש לי "דעות קדומות" לגבי המחלקה היהודית בשב"כ ולגבי מערכת המשפט שכדברי ר' יעקב אינה תכלית הצדק. ובלי קשר לדעות קדומות או אחרות אני רועד כולי למקרא מה שלא נותר חסוי בפסק הדין בכל הנוגע לאינקויזיציה שעברו שני הצעירים.

בליל ו' בטבת תשע"ו הוא 17/12/2015 ישנתי אני על מיטתי בשלוה כאשר עמירם נחקר "חקירת צורך" מלווה ב"אמצעים מיחדים" למן השעה 23:40 ועד 7:00 בבוקר על ידי חוקרים מתחלפים. "לאחר חקירת הצורך נחקר הנאשם שתי חקירות נוספות בהן לא הופעלו נגדו אמצעים מיוחדים ובמהלכן חזר על הודאתו" (נחשו למה!). "ביום 19/12 (= שבת קדש פרשת ויגש) נערכה חקירה נוספת אשר תועדה בתיעוד חזותי. ביומיים שלאחר מכן נערכו חקירות שב"כ נוספות וביום 21/12 בשעות אחר הצהרים נערכה חקירה מוקלטת נוספת בה חזר הנאשם והודה במיוחס לו.

בסמוך לאחר החקירה המוקלטת השנייה החלה חקירת צורך נוספת במהלכה הופעלו אמצעים מיוחדים (רגע, למה? הוא לא הודה כבר וגם צולם??) ומיד עם סיומה בסמוך לחצות פגש בסניגורו". אין ספק ביכולות של השב"כ בעינויים, בדיבובים על ידי מתחזים לעבריינים כבדים ומאיימים, וגם במניפולציות, על נחקרים וגם על כבוד השופטים.

אינני בטוח שעמירם לא עשה את המעשה אבל אני כן בטוח שהשיקולים להרשעה אינם משכנעים. סיפור מתמיה מאד הוא קבלת עדותו של אבראהים דואבשה בשיטת "פלגינן דיבורא", "בליל הפיגוע בשעה 2:09 בעת שישב במרפסת ביתו" (מי יושב בשעה כזאת במרפסת ביתו?) הוא אכן ראה את עמירם אבל סיפורו על כך שהיו שם שנים שגם עמדו להתבונן בנשרפים הוא כנראה "היסק אישי" שלו (סעיף 119). וטיעון אחר: העובדה שעמירם אמר שהסתיר את פניו בעזרת חולצה קשורה "היא דוגמה אחת מני רבות המלמדת על אותנטיות. אילו בדה הנאשם גרסה על מנת לרצות את חוקריו סביר כי היה מתאר שימוש במסכת פנים או כובע גרב סטנדרטי" (סעיף 67). הבנתם? אני לא.

וכמה מלים על המסגרת כולה. חיפשתי בגוגל ידיעות עתונאיות מאותם זמנים, וברובם רואים את משפחת דואבשה השלווה מול פנים צוחקות של בן אוליאל. זה שיפוט מקדים שבלי ספק משפיע על השופטים. השב"כ כידוע שונא נערי גבעות ורואה בהם מחבלים ובפיאותיהם 'גוזמבות' שרצוי לתלוש. גם השופטים לא מחבבים אותם. הוסף על זה שעמירם הוא נער גבעות קצת מוזר, שאינו רוצה להסתכל בנשים ויושב מכוסה פנים באולם המשפט.

באחד השלבים השופטים הענישו אותו על כך וביטלו דיון בערעור שלו. זה מזכיר לי את מרגלית הר-שפי שאני חושב שלפחות בין קוראי עתון זה יש הסכמה שהיא חפה מכל פשע. הנערה היקרה הזאת בהיותה עצורה הביעה דעה לא כשרה בענין רבין ואז מצאה את עצמה נאשמת בגרימת מותו וישבה זמן רב בכלא בשנים הקריטיות של בניית עצמה ובניית ביתה.

פסילת האליבי של עמירם מסתמכת בראש ובראשונה על כך ששתק בתחילה ולא טען זאת ברגע הראשון (סעיף 31), שיקול חלש לאור הרקע האישי שלו ושל נערי הגבעות בכלל.

ויש עוד כמה וכמה ספקות שפסק הדין פוטר אותם במלים לא משכנעות לטעמי. עמירם אינו איש חב"ד והכתובת "יחי המלך המשיח" שנמצאה במקום אינה מאפיינת בדיוק את עולמו. גרפולוגית מומחית מטעם ההגנה טענה שהכתובת אינה תואמת את כתב ידו של עמירם. התובעים לא הביאו עדות נגדית והשופטים פסלו את עדותה בנימוקים קלושים לפי דעתי. לכתובת היה מראה מסולסל המזכיר כתב ערבי. בטובא זנגריה שבצפון כבר היה מקרה שהוכח, של סכסוך פנימי בין ערבים שהוסווה על ידי כתובת תג מחיר בעברית. ובעיקר, בכפר דומה ובפרט במשפחת דואבשה היו כמה הצתות לפני ואחרי המקרה שלפנינו שמקורם בסכסוכים משפחתיים. האם זה סתם מקרה?

ועכשיו בואו נניח לרגע שהוא כן עשה את המעשה.

האם הזורק בקבוק תבערה בלי לראות על מי הוא זורק הוא בדיוק רוצח בכוונה תחילה? בחלק מחקירותיו כשלא היה בתוך כף הקלע אמר עמירם שכוונתו היתה ליצור תבהלה ואפקט של אש ועשן. השופטים בחרו דוקא להאמין לטקסט אחר שלפי הרגשתי השב"כ שם בפיו.

ועוד, האם הוא רוצח שרצח אנשים מתוך מניע גזעני – שנאת אנשים בשל צבעם או רקעם הלאומי (ככתוב בסעיף 27 בפסק הדין)? בפסק הדין נאמר שעמירם בא לנקום את רצח מלאכי רוזנפלד. אמירות כאלה הן התעלמות מכוונת מהמציאות של אותם הימים. כדי להזכיר לעצמי את המצב באותה שנה הלכתי למאגרים הממוחשבים ולסיכום השנתי באתר השב"כ. ובכן, בשנת 2015 היו בארץ 118 פיגועים, לפעמים כמה פיגועים במקומות שונים ביום אחד, נרצחו 28 איש ונפצעו 239.

רוב המחבלים שביצעו את פעולות הרצח נשארו בחיים נמלטו או 'נוטרלו' ונעצרו (55 נהרגו, בעיקר בתחילת תשע"ו כשכמות הפיגועים נסקה וכוחותינו ואזרחינו נזהרו פחות בחוקי 'הלחי השנייה'). האם בסיטואציה כזאת הוגן להאשים אפילו את מי שבא לנקום, בשנאת אנשים בגלל צבעם או לאומיותם?

ולסיום הבה נזכיר לעצמנו שבעבר היתה בארצנו מידה מסויימת של הבנה ליהודים שנקמו בערבים אקראיים כדי להרתיע ולאזן את המציאות שבה האויב מסתובב בשלווה בתוכנו ומתכנן את הפיגוע הבא. כך שלמה בן יוסף עולה הגרדום שניסה לירות באוטובוס ערבי בעקבות מעשי רצח ואונס וביתור גויות אכזרי שעשו ערבים ביהודים, ז'בוטינסקי שיבח אותו וגם בן גוריון וראשי היישוב המאורגן שהסתייגו ניסו להצילו מן הגרדום, והיום יש על שמו אנדרטאות ורחובות בערי ישראל.

וכיוצא בזה מאיר הר ציון שבעזרת אריאל שרון וחבריו מיחידה 101 נקם את רצח אחותו והחבר שלה ושמו היה מופת לצעירים. אפילו הטבח בכפר קאסם נגמר בקנס סמלי. מותר ואולי אף רצוי להתנגד למעשי נקמה כאלו, אבל מופרזות בהחלט ההשוואה הסימטרית כביכול בין הטרוריסטים היהודים לטרוריסטים הערבים. במציאות של טרור משתולל כדוגמת המצב לפני חמש שנים, יהודי שיוצא לנקום ולהרתיע אינו טרוריסט. הוא עובר על החוק ויש לטפל בו במסגרת החוק, בלי התלהמות ובלי התכחשות למציאות.