ימי סיפורו ההיסטורי של המתח בין הציבור החרדי ומוסדות המדינה, הם בדיוק כימי מדינת ישראל.
72 שנות המדינה הם גם 72 שנים של מתח מובנה, בין אוכלוסיה שבאה לכאן למרות המדינה ולאו דווקא בגללה, וראתה בציונות דת חדשה ומאיימת, שעלולה לעקור את החרדיות הישנה.
אבל לאורך כל השנים היו גם זמנים אחרים בהם המתח הזה הוחרג. בעיתות משבר ומלחמה התאחדו תמיד החרדים והחילונים מול האויב המשותף. גם כשלא סגרו את הספר ופנו לשדה הקרב היו החרדים בהזדהות עם המדינה היהודית ונשאו תפילה להצלחתה. הם ישבו בבני ברק והתפללו לשלום חיילי צה''ל, העריצו את המנהיגים וחגגו את הניצחונות.
אבל לא כך קורה כעת במלחמה הנוכחית, במאבק שאינו מול אויב אכזר המבקש להשמיד, להרוג ולאבד את עם ישראל, אלא הנגיף הבריאותי. לא רק שהפעם אין אויב חיצוני שמאחד את כולם, אלא שהפעם חשים החרדים כי המדינה מקריבה אותם להיות בעצמם האויב המשותף, מולו תתלכד כל האומה. הישראלים מול היהודים גרסת הקורונה.
אחרת אין לחרדי המצוי הסבר מניח את הדעת לסגר המפלה והבררני על הערים והשכונות החרדיות. מתחילת הקורונה בוצעו סגרים נגד שכונות חרדיות בירושלים, טבריה ואשדוד ונגד ערים חרדיות בלבד בבני ברק, אלעד וביתר עלית. אף שכונה חילונית לא נסגרה, אפילו כאלה שמספר החולים המאומתים בהן העפיל לאחוזים דרמטיים.
כשתל אביב צעדה בראש טבלת התחלואה עם 22% איש לא דיבר על סגר. גם על רעננה ומודיעין אף אחד לא ניסה להטיל את הכלי הדרקוני. אבל מאות אלפי חרדים כבר חוו את ההשפלה של סגר כובל, בו אין יוצא ואין בא ללא אישור את שערי הגטו החרדי.
זו הסיבה שבגל הראשון הסגר בבני ברק התקבל בהבנה ואף זכה לתמיכה של שר הבריאות דאז, יעקב ליצמן, הפוליטיקאי החרדי
ביותר. כעת המצב שונה ולכן הציבור החרדי יוצא להפגין נגד הסגר. עשרות אלפי משפחות שמתקשות לנהל אורח חיים תקין בגלל הסגר בערים החרדיות, פותחות את הרדיו ושומעות דיווחים על אחוזי התחלואה בערים החילוניות, על הפגנות המוניות בכיכר רבין, על חופי הים ההומים אדם ועל חדרי הכושר הפתוחים, וחשות בעלבון כי מדינת ישראל מקריבה אותם על מזבח התקשורת כדי לרצות את החברה הישראלית. כי למרבה הצער אצל רבים מידי בחברה הישראלית חרדים שווים מפיצי מחלות, והתמונות של מחסומי משטרה סביב הערים החרדיות עושות תחושה טובה, שסוף סוף מישהו לקח ברצינות את המאבק בגל השני.
גם הפוליטיקאים אינם תמימים. יועצי התקשורת אלופים בייצור ספינים לכותרות, שיעניקו לציבור הכועס את מבוקשו. נתניהו ואדלשטיין נאבקים כעת בביקורת הקשה על תפקודם הבעייתי בחודש האחרון, שהוביל לגל השני. ומה יותר אפקטיבי ומוכח מהנוסחה "הכה את החרדים והצל את עצמך".
לכל זה צריכים להוסיף גם את אלימות השוטרים הקשה נגד החרדים, בהפגנות ספונטניות שהתארגנו במוקדי הסגר, בהם ביקשו התושבים למחות נגד האכיפה הבררנית. בזמן שמפגיני שמאל זוכים ליד רכה על חסימת בלפור, ילדים חרדים נעצרים על הרבה פחות מזה.
לכן מה שמייחד את ההתקוממות הפעם היא העובדה שמדובר על חתך רחב מאד באוכלוסיה החרדית, כולל מי שמוכנים "החרדים החדשים". אלו אנשים עובדים שרובם עשו צבא, מעורים בחברה הישראלית, אך עדיין חשים את ההשפלה, כשאפילו למראית עין איש לא מנסה ליצור תמונה שווה בין האכיפה נגד הציבור החילוני לחרדי.
זו לא רק דסי, הילדה בת 13 שתועדה מעוכבת על ידי שוטרים כשהורידה את המסכה לשתות ברד. הפעם נראה כי המתח בין החברה החרדית למוסדות המדינה עומד תחת סימן שאלה כולל.
דווקא בגלל גודל השעה, על מדינת ישראל להתעשת. הדבר החמור ביותר שיכול להתרחש כעת הוא משבר אמון בין חברה אזרחית למוסדות השלטון, בעיצומו של משבר חמור ודרמטי, בריאותית וכלכלית. אם אנחנו לא רוצים שמראות השבוע האחרון יחזרו על עצמם, הגיע הזמן שמישהו שם למעלה יתעשת מהר. כי אחרת תמונות האלימות המשטרתית יהפכו לסיפור ג'ורג' פלויד של החברה החרדית.
הטור פורסם בסוף השבוע בעלון השבת 'עולם קטן'