הוא נראה כמו צל של עצמו ורגע לפני שפתחנו ספרים המחנך שלנו הזיז אותם הצידה ואמר לנו שהיום במחילה, אין לו ראש ללמד אותנו שום דבר ואם רק היינו יודעים מה עבר עליו היינו מבינים שזה שהוא בכלל ניצב כאן מולנו זה בכלל נס גדול שהוא ראוי במלא הצניעות לכל הערכה עליו.
לא הבנו על מה לעזאזל הוא מדבר עד שהוא המשיך ואמר לנו שכידוע הוא עובר בשנה הבאה דירה וכחלק מכך הוא מחפש עבודה שתקבל אותו בתוך מחנך ועד עכשיו הוא הספיק כבר להתראיין למעל חמישה מקומות שונים כאשר כולם לתדהמתו נתנו לו תשובות שליליות ואין לו מושג עכשיו מה לעשות כי הוא בחיים לא האמין שהוא אי פעם ייקלע למצב כזה?
היינו בהלם. הוא, המחנך הנערץ עלינו, זה שכולם יודעים שאין שני לו בכל בית הספר מתקשה במציאת מקום עבודה?
ומה הוא בכלל מספר לנו את זה כאילו שמדובר באיזה ידיעה חדשותית זניחה ולא בדברים הרגישים והכואבים ביותר שעוברים עליו?
*
ואז הוא ביקש מאיתנו לסגור מחברות וספרים ואמר לנו שהיום הוא רוצה ללמד אותנו את אחד מהשיעורים החשובים ביותר שהוא אי פעם לימד בכל קריירת ההוראה שלו: שיעור לחיים
והשיעור הזה קשור ליכולת שלנו לחטוף מכות, אגרופים ובוקסים לבטן, להתכופף בגלל הכאב העז שתופס בנו, לצרוח ולכאוב ובכל זאת להמשיך ולהחזיק את הראש מעל למים, למרות שכבר אין כוח ולמרות שגם אף אחד לא מבטיח לנו משהו בעתיד.
"יש לכם מושג איך אני מרגיש אחרי כל תשובה שלילית כזו? איך שהדימוי העצמי שלי מתנפץ לרסיסים ואין לי מושג בכלל איך לאסוף את עצמי אחרי השיחה הזו ולהמשיך ולתפקד כאילו כלום בתור אבא, בעל או מחנך?"
הסתכלנו עליו ישר לעיניים. לא, אין לנו מושג. מעולם לא היינו במצבים כאלו ולא ידענו שאפשר להרגיש עוצמות כאלו של כאב
*
"תאמת" הוא המשיך בווידוי שלו: "שאין לי שמץ של מושג איך אני אמור להמשיך הלאה. וואלה לא יודע. עוד מעט כל הישיבות סוגרות את השיבוץ שלהם ואני עדיין מחכה לגאולה שלי, אבל אני יכול להבטיח לכם דבר אחד:
בכל מה שקשור אליי ולניסיונות שלי ולהשתדלות שלי, אני אעשה את המקסימום בשביל למצוא לי מקום עבודה. כי מה שבכוחות שלי לעשות אני אעשה ומה שלא קשור אליי כבר, את זה אני משחרר".
זה היה שיעור קצר, אבל כזה שנחרט לנו בנפש ונכנס לנו לתוך הנשמה:
לא האמנו שיש במחנך שלנו, בדמות הכל כך חזקה הזו צד כל כך פגיע. שהוא מתמודד עם פחד קיומי שלא יאפשר לו לפרנס את המשפחה שלו בכבוד אם חלילה לא ימצא עבודה.
אבל בעיקר, הערצנו את היכולת שלו לחשוף בפנינו, התלמידים שלו את החולשות שלו מבלי למצמץ או לחשוש איך נגיב לדברים. או שאולי הוא דווקא כן חשש אבל בכל אופן לא נתן לחשש הזה לעצור אותו.
*
רגע לפני שסיים אמר לנו: "ואני רוצה ומבקש מכם כל אחד והניסיונות וההתמודדויות שעוברים עליו באופן אישי: לעולם אל תוותרו!
כל עוד אתם יכולים לפעול ולעשות ולהשתדל ולהזיז דברים, תנסו כמה שאתם יכולים. רק מה, תמיד תדעו גם לשחרר ולהרפות מתי שהדברים כבר לא יהיו קשורים אליכם. אל תתנו לנסיבות לדכא אתכם ולהטיח אתכם לקרקע. תמיד תשמרו על הראש מעל למים וגם אם לא תתקדמו במילימטר, תדעו שאתם ראויים לזהב רק על העקשנות הזו שלכם".
*
שבוע אחרי הוא נכנס לכיתה עם חיוך ענק ובישר לנו שמצא עבודה במקום חלומי, הכי טוב שיכל לאחל לעצמו.
ואנחנו כל כך שמחנו בשבילו
(פורסם בעלון גילוי דעת)