הבידוד, המלוניות הריחוק החברתי שנכפה עלינו, טומנים בחובם קשיים ומשברים הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. כמו בכל דבר בחיים גם בתקופה הקשה שאנו חווים יש לפעמים זווית ראיה חיובית מעט שיכולה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר.
כמדריך בדירת הוסטל של ילדים על הרצף האוטיסטי אני מוצא את עצמי מהרהר לאחרונה, במה שעובר על משפחה שלא מסוגלת להכיל את הילד בתוך התא המשפחתי ומעבירה אותו להוסטל. תקופת הקורונה מאפשרת לי להבין את העולם של המשפחות, דרך עיניהם של המבודדים וחולי הקורונה שפונו למלוניות. הניתוק שנכפה עליהם מן החברה ומן המשפחה הוא מעט מן הטלטלה הרגשית שחווה נער או ילד על הרצף שלפתע נאלץ לעזוב את הבית המוכר לעבור למסגרת זרה לו.
אני נפגש לא אחת עם משפחות שחוות בדידות חברתית בגלל ילד על הרצף האוטיסטי, אני רוצה לנצל את הימים הללו שכולנו חרדים מהבידוד מבינים את הצורך העמוק שלנו בחיבור חברתי, בקריאה לכולנו לא להותיר בבדידות את המשפחות את הילדים על הרצף לא לפחד מהאופי הייחודי שלהם. הם בני אדם כמונו כמוני וכמוך. בני אדם שנבראו בצלם ורוצים גם הם וגם המשפחות שלהם להיות מחוברים לקהילה לחברים ולהרגיש שייכות.
ויש עוד תובנות שמאפשרות לנו לחדור ממש לתוך העולם הפנימי של הילדים על הרצף האוטיסטי. המסכות שהפכו את השיח בין בני אדם למסורבל יותר, לא אחת אנו מוצאים את עצמנו בסיטואציה שבה הדברים שאמרנו לא הובנו כראוי או לא הצלחנו להבין את המשפט שנאמר לנו. זו דוגמה קטנה לחוויה שחווים יום יום שעה שעה הילדים הללו. גם הגירוי שהמסכה גורמת לנו היא דוגמית לעולם גועש ורועש של גירויים שמציפים את העולם של האוטיסטים.
ומה שנשאר לנו כאנושות כיום היא התקווה והציפייה לבוא החיסון, הזריקה שתחזיר אותנו אל הנורמליות. רק שבניגוד לקורונה שהחיסון נראה באופק הרחוק, לאוטיזם לא נמצאה עדיין שום תרופה וחוסר התקווה הוא קשה מנשוא.
אז בפעם הבאה שאתם רואים ילד על הרצף גשו אליו שוחחו אתו, אל תפחדו ממנו אל תפחדו ממנה הם ילדים וכמו כל הילדים וכמו כל בני האדם הם צמאים לאהבה וחום.
אלחנן וסטהיים הוא מדריך בהוסטל לילדים על הרצף האוטיסטי של עמותת 'עלי שיח'