קומוניזם רכושי - חירות גופנית

בשיעור ה'תנ"ך החדש של בג"ץ' 'טוב היות האדם לבדו', האדם תמיד לבדו, גם בנישואין, ולכן אסור שנישואין יהיה מרכיב של מחויבות ונאמנות

הרב יאיר קרטמן , א' באב תש"פ

בית המשפט העליון
בית המשפט העליון
צילום: Yossi Zamir/POOL

במבט ראשון, המשטר הממוני בתחום המשפחה, שמייצר בג"ץ, משקף אידיאה זוגית ומשפחתית. שני בני הזוג פועלים ביחד, בלב אחד, לשגשוגה של המשפחה, הנכסים שלהם זולגים פנימה לרשות המשפחה. במקום הקניין האישי, נוצרת כלכלה שיתופית.

בני הזוג מאבדים את הזהות הכלכלית האינדיבידואלית שלהם, והמשטר המשפחתי 'מלאים' את הנכסים שלהם, גם אלו שלא נובעים מהמאמץ המשפחתי המשותף, מעת הנישואין הם שותפים מלאים באופן גורף בכל הנכסים שלהם, השותפות הזו כוללת אף את המתנות והירושות שהתקבלו, הכל משותף לשניהם גם בנישואין וגם בגרושין. במבט ראשון, אפשר היה לחשוב שמדובר באידיאל המשפחתי במיטבו. 

חדי העין בודאי כבר הבחינו במקור האידיאולוגי של התפיסה. הטקסטים שעומדים בבסיס הכלכלה המשפחתית  של בג"ץ שואבים ממקורות מחשבתיים של תפיסת הכלכלה הקומוניסטית. אובדן הקניין הפרטי, אובדן הזהות האינדבדיאולית, הלאמת הרכוש. קומוניזם מובהק בליבו של המוסד, שתופס עצמו כליבת הדמוקרטיה.    

אולם הביקורת, אינה רק על השיוך התפיסתי של שופטי בג"ץ, על אובדן הזהות האישית והקניין הפרטי. הביקורת המרכזית, היא על סתירה מהותית, בהלך המחשבה של בג"ץ עצמו. 

כשבג"ץ פונה לעיסוק ולטיפול בליבת הנישואין - נאמנות ומחויבות מינית, הגישה מתהפכת: השיתופיות והמחויבות נעלמות, ה'ביחד נגנז' ובמקומו אנו מוצאים את בג"ץ נלחם על החירות האישית, הזכות לעשות ככל אשר תחפוץ. וכך על פי בג"ץ הנכסים מתאחדים, אבל הגופים נשארים נפרדים. כל אחד יכול לעשות עם גופו ככל שירצה, מתי שירצה, ללא נאמנות ומחויבות, ללא צורך בגילוי ועדכון. על פי בג"ץ הגדרת הנישואין לא כוללת, ואסור לה שתכלול, נאמנות בין בני הזוג, לעומת זאת הנכסים זולגים באופן אוטומטי לשיתוף.

הסתירה הפנימית חריפה. קומוניזם רכושי - חירות גופנית. אולם, הסתירה מסתירה שאלה קיומית יותר, אם אליבא דבג"ץ אין נאמנות ומחויבות מדוע הם לוחמים עבור שותפות כלכלית כל כך קיצונית ?  

הסתירה והקושיה  משקפים מאבק איתנים תרבותי ביחס להגדרת המשפחה. 

בג"ץ גורס כי הנישואין אינם טבעיים לאדם, הם למעשה, נוגדים את הטבע שלו. האדם הוא יצור בודד בטבעו, ולכן גם כשהוא נשוי, הוא תמיד בודד, בגופו, בלבבו, הוא לבדו בין כה וכה. ממילא, גם במהלך הנישואין הנאמנות והמחויבות סותרות את טבע האדם. המשפט מגדיר את המשפחה כבודדים שחיים באופן זמני יחד. כשאדם מתחתן לשיטת בג"ץ, הוא נשאר בודד, ואנחנו, כך על פי בג"ץ, נעגן, וננסח ונכפה את בדידותו, בפסקים שלנו.

הגדרת הבדידות שהגדירה את החירות הגופנית כמהות הנישואין, הגדירה את הנכסים, כמשותפים, מאותו טעם בדיוק. 

מטרת שיתוף הנכסים לא הייתה בניית המשפחה אלא פירוקה. בכל עת ובכל זמן עלינו לתת לאדם את המעטפת שתאפשר לו לפרק את המשפחה ולחזור למצבו הטבעי, ה'לבד'. לכן הנכסים 'מולאמים', לא להגן על המשפחה אלא לאפשר את פירוקה, לייצר רשת ביטחון כלכלית לעת הגירושין. 

מדובר בתפיסה תאולוגית. הצד האחר לתפיסת התורה. 

תחזיקו חזק! בשיעור ה'תנ"ך החדש של בג"ץ' מופיע כך: 'טוב היות האדם לבדו', האדם תמיד לבדו, גם בנישואין, ולכן אסור שבמסגרת הנישואין יהיה מרכיב של מחויבות ונאמנות, על פי דרך זו בג"ץ, ממשיך ומוחק את (לא) תנאף. הפסוק הבגצ"י 'והיו לבשר אחד' מפורש אך ורק לגבי הנכסים, וכל זאת על מנת לממש ולאפשר את חזרתו המהירה של האדם ל 'טוב היות האדם לבדו'. 

התורה מציגה תמונת ראי לתפיסה הבגצי"ת. בורא העולם הוא זה שהגדיר את טבע האדם, 'לא טוב היות האדם לבדו' והפתרון 'אעשה לו עזר כנגדו'. הנישואין, הם הדרך להוציא את האדם מבדידותו, על ידי 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. הדרך להוצאת האדם מבדידותו, עוברת דרך הקשר הגופני, שנושא אופי של נאמנות ומחויבות גופנית, זהו הגדר התרבותי של האיסור 'לא תנאף'. הממון המשותף משרת את המשפחה, והמשטר הממוני, תפקידו לרסן גירושין, לא לעודד אותם.

הדיון אינו תאורטי בלבד, הוא מעשי מאוד. בי"ד באב תש"פ, יערך דיון נוסף בבג"ץ המכונה 'בג"ץ הבוגדת'. הדיון הזה ישפיע על מבנה המשפחה, הוא יקבע האם במדינת ישראל נאמנות ומחויבות מינית הן חלק מהגדרת המשפחה? האם המשטר הכלכלי של המשפחה יהיה מפרק משפחה או תומך משפחה? האם טוב או לא טוב היות האדם לבדו? 

בג"ץ לא יוכל לשנות את הטבע האנושי, אבל הוא בהחלט פועל באופן שעלול לגרום לו נזק, נזק שפוגע במשפחה היהודית.

כל מי שיש לו יכולת אינטלקטואלית, ציבורית, פוליטית או מעשית, צריך לרתום את עצמו בכתיבה, בשכנוע, בחקיקה, ולסייע בהכוונת התפיסה המשפטית בישראל אל חוף המבטחים של המשפחה היהודית.