הנצי"ב מוולוזין מבאר בפתיחה שלו לספר דברים שיש להוציא מספר זה כל אופני המוסר.
"ויש להבין'' – כותב הנצי"ב - ''מכל זה שהמדקדק יפה בדברי מוסר שבספר שיצא מפי משה רבינו ברוח קדשו, ימצא כל איש לפי ערכו דבש וחלב. ומזה יתבונן כל אחד לפי כוחו. וימצא דרך ישר להלוך נכחו. לפי הליכות עולם לו. ואור זה הספר יהי נר לרגלו".
אם כך, ננסה גם אנחנו ללמוד מוסר לעצמינו בימים טרופים אלו.
על פניו נראה שהאתגר העולמי בימים אלו, וכן גם לימים הבאים, הוא כמובן - "הקורונה". אמנם מדינת ישראל התמודדה יפה יחסית לשאר מדינות בעולם ואף קבלה מחמאות על כך, אך משהגיע הגל השני המחמאות הפכו לביקורות חמורות. אבל האם זהו האתגר והסכנה העיקריים העומדים בפני עם ישראל בארצו, במיוחד בימים אלה של ימי בין המצרים? נראה שלא.
התדרדרות מצב הבריאות והכלכלה בארץ הביא להתמרמרות הציבור כנגד מנהיגי המדינה היקרה שלנו וזה טבעי. אלא שהתמרמרות זו הביאה למצב של אלימות מילולית וגם פיזית, מכל צדי המתרס. לעומת זאת במדינות העולם שסבלו מאוד מהגל הראשון כגון: איטליה, ספרד וצרפת הציבור דווקא בחר לשת, פעולה עם ההנהגה המקומית.
האם עלינו ללמוד הבנה ואחווה מאומות העולם? עדיף היה להיפך - שילמדו מאתנו מהי אחדות ואנו נלמד מהם הצלחה רפואית.
אמנם 'הקורונה' דורשת מאיתנו ריחוק פיזי מסויים אבל ריחוק זה נובע מאהבת הזולת ולא להיפך. המסיכה, לדוגמה, מגינה יותר על מי שלידינו יותר ממה שמגינה על מי שעוטה אותה, ללמדנו שאמצעי הזהירות שכל אחד נוקט היא יותר לטובת הזולת והם מקרבים ולא מרחיקים ביננו. כך אנו מקיימים יותר מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ממצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
זה מזכיר לי מה שאמר הרב פינקוס זצ"ל שמחיצה בבית הכנסת אינה מפרידה ומרחיקה בין נשים לגברים אלא אדרבה, היא מקרבת, כי היא נותנת אפשרות לנשים וגברים להתפלל יחד באותו מקום. בלעדי המחיצה לא יכלו להתפלל יחד.
אולי דווקא בשעה שנקיים את אמצעי הזהירות נתכוון לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך", כך שמעשים חיצוניים יקבלו משמעות עמוקה יותר של קירוב לבבות. עלינו להיזהר שהאתגרים הרפואיים והכלכליים שלפנינו לא יגרמו לנו לאבד את היקר לנו מכל והיא - האחדות.
השלום והאחדות הם יסוד הכל ועל ידם זכו ישראל לקבלת התורה כמבואר במסכת דרך ארץ זוטא: "הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, הרי השעה שאתן להם את התורה". וכן כותבת התורה: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", ופירשו רבותינו בעלי התוספות, כשישראל יחד באחווה ורעות, אז הקב"ה מלך עליהם, אבל בשעת המחלוקת, כביכול אין הקב"ה מלך עליהם.
מבאר הרב חיים שמואלביץ זצ"ל שכלל ישראל הם מקום השכינה ככתוב "השוכן איתם", אבל רק בשעה ששלום ואחווה ביניהם, ואז הקב"ה מלך עליהם, אבל בשעת המחלוקת הם נעשים ח"ו מדור של היצר הרע "ואין הקב"ה מלך עליהם". כמה אנו זקוקים דווקא להשכנת שכינה ולרחמי שמיים בשעה לא פשוטה זו.
ועוד הערה מעניינת בהקשר זה. חיוך יכול להיות חיצוני ולא תמיד אמיתי. אבל מבט חם מקרין אהבה ושמחה פנימית ואמיתית יותר. המסכות מסתירות את החיוך אבל מדגישות את העיניים בקשר ביננו, אולי סימן שרוצים מאיתנו לעבוד יותר על קשר בין אישי עמוק, פנימי ואמיתי. ה' יברך את עמו בשלום.
הרב עמנואל אלאלוף הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב