אנחנו מאוד אוהבים לבקר, את השלטון, את התקשורת, את משרד הבריאות, את המשטרה, את הצבא... כל מה שאפשר לבקר אנחנו מבקרים.
לא פעם יש תכניות שלמות בתקשורת שמטרתן העיקרית היא לבקר. אבל לא רק ביקורת עדינה בהומור אנגלי, לפעמים הביקורת נוטפת ארס מר ושנאת הבריות.
מאידך גיסא אנחנו מאוד לא אוהבים כאשר מטיחים בנו ביקורת. ביחס לעצמינו תמיד יש לנו הסברים ונימוקים. תמצאו זאת במשפט קולע בדברי חז"ל שאמרו: "כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו".
כל אדם מבין שביקורת הכרחית כדי להתקדם. האמת היא שכל מאמן ספורט נותן כל העת ביקורת לספורטאים, כל מורה טוב מבקר את תלמידיו וכל הורה מבקר את ילדיו. השאלה לא האם לבקר אלא מתי ואיך.
פרשת השבוע שלנו, היא הראשונה לספר החדש - ספר דברים. ועל תחילת הספר משה כבר מוכיח את עם ישראל. מה קרה? למה משה נזכר כעת? אלו הנאומים האחרונים שלו לאומה וזה מה שיש לו לומר? זו מתנת הפרידה שלו מעם ישראל?
התשובה היא שבעצם יש לנו כל כך הרבה ללמוד מהאופן והזמן בו מותח משה על ישראל בקורות, למעשינו אנו.
אפשר לתמצת את העקרונות החינוכיים בשני מוטיבים:
א. עדינות, רמיזה, והבנה של המבוקר עדיפה עשרת מונים על פני הטחת האשמות מפורטות ובוטות.
ב. תזמון. אם זו בקורת אמיתית צריך למצוא את הזמן בו הביקורת תשמע אז יש סיכוי שהאדם ישתנה. אבל אם זו רק פריקה של המבקר אין בזה תועלת.
אנחנו בימים בהם המבחן הוא אהבת חינם ולכן לפני שמטיחים אשמה או ביקורת נשאל את עצמנו איך אנחנו היינו מגיבים. ואיך אנחנו רוצים שיפנו אלינו.