המשפט לאלקים הוא

יש לנו שיטה ברורה ונאמנה, מנוסה ובדוקה. מערכת הנורמות שלפיה אנו צריכים לחיות היא מערכת חוקי החיים של התורה.

אלימלך קליין , ג' באב תש"פ

אלימלך קליין
אלימלך קליין
צילום: עצמי

תרבות אנשים חטאים

הצעת החוק האוסרת 'טיפולי המרה' חוללה רעידת אדמה בציבור הדתי. רבים רבים (למשל הרב ארל'ה הראל) הרגישו כי יש בכך פריצת כל גבול וחוק בחוקי מלחמת התרבות שאנו נמצאים בה.

לא יתכן שחוקי החופש והשיוויון פועלים רק בכיוון אחד – בכיוון ה'נכון', ולאידך גיסא ירמס כל חופש בסיסי – חופש הדעות, זכות האדם על עצמו, חופש העיסוק ועוד, בטענה לסתירה ל'נאורות' כביכול. ועוד לא דברנו על חופש הדת שבזמן האחרון נדחה מפני כל גורם שולי ככל שיהיה בלי להניד עפעף.

הרגשה זו הינה ברורה ומובנת מאד לכל אדם ישר. חוקים ברף נמוך הרבה יותר של כפייתיות מחוקים מגבילים ודרקוניים אלה 'נופנפו' אחר כבוד, או שמא בזיון, על ידי בג"ץ. התגובה הטבעית היא לקטר על הצביעות והקטנוניות של מערכות החוק במדינה. אולם אולי הדברים צריכים לעורר אותנו להתבוננות רחבה ועמוקה קצת יותר.

מיטת הסדום של כללי המשחק

חז"ל אומרים: 'לאו עכברא גנב אלא חורא גנב' – סיבת הגנבה אינה העכבר, אלא העובדה שיש לו היכן להסתתר ולאן לקחת את הדברים הגנובים, המעטפת המאפשרת לו לגנוב. באותה מידה, הבעיה איננה הצבעה או פסק דין מסוימים, אלא הבסיס לכל הדיון. 'כללי המשחק' הנהוגים כיום במאבקי התרבות במדינה הם נורמות מוסריות שעוצבו בידי גורמים בעלי דעה והשקפת עולם מסוימת. די אם נזכיר את המושג שטבע אהרן ברק – 'הצבור הנאור', שדעתו היא המהווה קנה מידה להחלטות משפטיות מוחלטות המחייבות את כל אזרחי המדינה – כדי להבהיר על איזה בסיס עומדת ההשקפה החוקית הנהוגה.

הנורמות הללו הינן צרובות עמוק מאד בתודעה הציבורית שלנו. לעיתים הן נראות לנו כה פשוטות וברורות, עד כדי כך שאנו לא מצליחים להבין איך אפשר לחשוב אחרת. בלי להכנס לשאלה איך זה קרה, כל מי שמתבונן קצת מוצא אותן מבצבצות מכל עבר. גם בציבור הדתי והחרדי הן בון-טון. 'שיח הזכויות' למשל הינו גורם מאד חשוב בכל מיני דיונים בנושאים העומדים על הפרק – קיום אירועים ציבוריים נפרדים ('זכותו של הצבור הדתי לחגוג לפי איך שמתאים לו'), שמירת שבת ציבורית ('גם לעסקים שומרי שבת יש זכות קיום', 'זכותו של צבור שומרי השבת לצפות\להשתתף באירוויזיון או בתחרויות ספורט'), התישבות ('זכויות המתיישבים נפגעו') או הגבלות קורונה ('כמו שמותר להפגין צריך להיות מותר גם להתפלל'). בכל אחת מטענות אלה יש המון הגיון וצדק (גם אם ברוב המקרים זה לא עוזר להן). אולם קבלת הנורמות הללו מכניסה אותנו למיטת סדום של כללי משחק בעייתיים מאוד.

גם אם נותני הטון במערכת החוק והמשפט היו אנשים סופר-דופר ישרים (קריצה לסדרת התחקירים של קלמן ליבסקינד), אם בסופו של דבר הכל תלוי במחשבות אדם ותעלומותיו, הרי לכל אדם ישנה דעה משלו והיא מושפעת ממגוון גורמים, קבועים ומשתנים, אמתיים יותר ופחות. אחת הצרות היא שלפעמים הגורמים הפחות אמתיים משפיעים הרבה מאד, עד כדי כך שהאדם משתכנע באמתתם ובעקרוניותם.

המשפט לאלקים הוא 

השאלה הנשאלת כעת היא: אז מה אתה רוצה? לפי אילו כללים אנו צריכים להתנהל?

ובכן, לו היינו עם ככל העמים באמת לא היה לנו כל מוצא. אך למזלנו איננו כאלה. יש לנו שיטה ברורה ונאמנה, מנוסה ובדוקה. מערכת הנורמות שלפיה אנו צריכים לחיות היא מערכת חוקי החיים של התורה. אין צורך להכביר מילים על תרומתה של התורה לקדמה האנושית. בתור אנשים מאמינים צריך להיות לנו ברור כי התורה האלקית שנתנה בסיני, כשם שהיא רלוונטית לשאלות מעשיות שמתחדשות בימינו, באמצעות עיון והעמקה בעקרונותיה, רלוונטית גם לשאלות של הנהגה ציבורית. כאשר אנו נתקלים בסתירה כביכול בין נורמה מקובלת לבין התורה, לא את התורה יש להעמיד כך שתסתדר עם הנורמה, כי אם את הנורמה יש להתאים לתורה.

כך, לדוגמה, כאשר אנו נתקלים בתופעה של להט"ב. הנורמה המקובלת היא לראות בנטייתו המינית המוצהרת של האדם דבר יסודי ומוחלט. כדי ל'הסתדר' עם איסורי התורה והדרכותיה בתחום זה, נדרשים אנשים לפלפולים מרשימים מאוד, שנראה שתוצאתם נקבעה כבר מראש – התורה לא דברה על התופעה, כי אין שום כח שבעולם שיכול לערער על אמתת הנטיות הללו. אולם אם הננו מאמינים בתורה באמת ובתמים הרי הדבר ברור לנו כשמש – כל התופעות הללו הינן סטיות, סטיות מדרך הטבע וסטיות מדרך התורה. לא נכנה את בעלי הנטיות בשמות, אין לנו ענין לתקוף או להאשים אותם, אולם לא נמנע מלכנות את התופעה בשמה – זו סטיה. אין לנו שום דבר נגד אנשים אלה באופן אישי, אנו אוהבים אותם כפי שאנו אוהבים כל אדם מישראל. יודעים אנו, כל אחד בנפשו, באלו תחומים אנו חסרים ועד כמה אנו צריכים לתקן את עצמנו. אולם כשם שאיננו משלימים עם חסרונות אחרים, לא נוכל להשלים עם הסטיות הללו. הבקורת צריכה להיות מופנית בעיקר כלפי מי שמנסה להפוך את הסטיות הללו לדבר לגיטימי, ובכך פוגע הן באותם אנשים והן בחברה כולה.

השלכה נוספת היא לגבי היחס למערכת המשפט כולה. הנסיונות, וגם ההצלחות, למנות שופטים 'שמרניים' יותר הינו דבר יפה, אולם בשורה התחתונה הם לא מתמודדים עם יסוד הבעיה. האנרגיה שהושקעה בפעולה בתוך מערכת כללי המשחק לא הביאה לשיפור משמעותי בפסקי הדין של בג"ץ. צריך להרים את הדגל שמערכת המשפט אינה כי אם פתרון זמני כדי למנוע אנרכיה. זו האמת שצריך להביע בכל הכח 'בלי מורא ובלי משוא פנים'. 

עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים

דומני שרבים מאלה שזרמו עם הכתוב כאן בחצי הראשון של המאמר, חשו שלא בנוח עם שתי הדוגמאות האחרונות. הרי גם שלושה מאלה שנבחרו בקולותינו, קולות הצבור הדתי, בחרו להעדר מן הכנסת כדי שלא להתנגד להצעת החוק המבישה הנ"ל. כיצד ניתן לקרוא לנטיות-נפש סטיה? לא צריך להסכים עם זה, אבל בשביל מה להשתמש בביטויים כל כך חריפים? 

לאלה אני מבקש לומר: התחושות הללו מלמדות על השתרשות של נורמות חסרות, חלקיות ועראיות בעומק התודעה. התורה קוראת לדברים כאלה תועבה. אם איננו מצליחים להתבונן כך על הדברים, הרי שהבעיה היא בנו – "כי לא דבר רֵק הוא מכם" – "אם ריק הוא – מכם הוא". ושמא יש להציג זאת כך: מי הוא זה שמחנך אותנו – התורה, או התרבות הרווחת היום? מי שברור לו שהתורה צריך להאיר את דרכו ואת דרך משפחתו, צריך לבדוק את עצמו היטב לאורה.

נסיים בפסוקים מן ההפטרה (ישעיה א, כה-כו): 

"וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה".