לפני כשנתיים יצאתי מבית הכנסת לאחר קריאת הקינות בתשעה באב מהורהר מעט. חבר שיצא אחרי אמר לי בצורה מחויכת עד פוגעת: "ראיתי איך נהנית מהקינות של האשכנזים". עניתי לו מיד: "ההבדל בינינו הוא שאני מקווה ומנסה שזו תהיה הפעם האחרונה בה נאמר את הקינות, ולכן אני מרשה לעצמי להתחבר לעוד ניגונים ופיוטים"
ההשלכות של חורבן בית המקדש נמשכו אלפיים שנה. גלות, פוגרומים ופירוד בין חלקי העם. בשנים האחרונות הצלחנו בחסדי ה' להתגבר על חלקים מסוימים בהשלכות האלו. עלינו לארץ, ושמנו קץ לגלות של אלפיים שנה. הקמנו צבא והענקנו לנו את היכולת להתמודד עם אויבינו.
האם נוכל גם להתגבר על הפירוד בעם? קהילות ישראל הביאו למארג שנקרא "עם ישראל" חוטים שונים ומיוחדים, כל קהילה והייחודיות שלה. היכולת שלנו לקבל את החוטים השונים, לראות בכל אחד מהחוטים את הצבע הייחודי שלו, להרגיש את המרקם הייחודי לו, וביותר מכך – להסתכל על הרווח הגדול שלנו ביצירת המארג הצבעוני הזה, היכולת הזו, יש בכוחה להתגבר על הפירוד שנולד מתוך שנאת חינם.
כדי להגיע ליכולת הזו עלינו לצאת מאיזור הנוחות שלנו. עליי להכיר לא רק את מנהגי אבותיי, אלא גם את מנהגי אבותיו של שכני. ללמוד לא רק את הפיוטים ששמעתי בבית הכנסת של סבא, אלא גם את הזמירות ששרו בביתה של אישתי. וגם כקהילה, עלינו לאחוז בסבלנות ולתת לגיטימציה לשכן התימני בטעמי קריאת התורה שלו, ולשכן הספרדי בפיוטיו ומנגינות תפילותיו, ולשכן האשכנזי בסגנון התפילה הייחודי לו.
בסבלנות ובכבוד, בקבלת האחר והכלת השונה נתגבר על הפירוד ונצא מהגלות.
הרב קוק זצ"ל לימד אותנו שבשנאת חינם נחרב בית המקדש ובאהבת חינם הוא עתיד להיבנות. אז בואו נבנה אותו. כדי ששנה הבאה לא נצטרך לומר שוב את הקינות.
הכותב: יהושע פנחסי, עורך הסידור "יחד שבטי ישראל"