כבר 13 שנה עוסקת שרית ברנס בהנגשת מידע ותכנים היסטוריים לגילאים הצעירים, אך זו הפעם הראשונה בה היא עוסקת בנושא הטעון - ההתנתקות מגוש קטיף.
"הסרט נוצר עבור מרכז קטיף לגילאי 3-9, וכדי לעבוד עליו ישבתי עם מנהלי מרכז קטיף כדי להבין מה המטרה שלו". לבסוף, הם הבינו שהמטרה היא לאו דווקא לדבר על הגירוש עצמו. "הילדים של היום בכלל לא מכירים את המושג 'גוש קטיף'", אומרת ברנס. "לנו זה מאד מובן מאליו, אך הילדים לא יודעים בכלל מה היה בו".
לכן, היא אומרת, הם בחרו להתמקד בשלוש נקודות עיקריות המאפיינות את חיי הגוש: החקלאות, חיי הקהילה והתורה. לברנס הצטרף שחקן נוסף בשם הראל מקייס, וכך, דרך חממות גוש קטיף (שעכשיו באשקלון), וארכיון מרכז קטיף בו נברו - הכינו סרט על החיים העשירים שהיו בחבל הארץ הזה.
כך לדוגמא, רואים את החממות עם עלי החסה, הפסיפס שנמצא בעזה וכמובן - חוף הים המרהיב והבלתי נשכח. "רצינו שהילד ייצא בתחושה של געגוע לא מוסבר. שיש רגש מאד חזק שלא הכיר ופועל עליו כעת. ובאמת, ילדים באמת יצאו מהסרט כשהם מתרגשים ובוכים", מעידה ברנס.
ואיך נוגעים בגירוש עצמו?
"את הנקודה הזאת בחרנו יחסית לייפות, כי בכל אופן מדובר בסרט לילדים. לכן לא הסברנו שחיילים שלנו גירשו, אבל כן אומרים שהייתה החלטת ממשלה לפנות את גוש קטיף מהיהודים, ולבסוף הוא נעזב וחרב לאחר שהתושבים התנגדו. כך נוגעים בעניין בצורה הכי נקייה", אומרת ברנס.