אתמול (שני) בלילה, בזמן שצפינו בימי הלימוד בתנ"ך, למדנו דף יומי, או סתם לגמנו קפה בכורסה, רבים מהנערים שלנו היו הרחק בטהרן, מרותקים לפרק הסיום של הסדרה, רואים את הגיבורה הישראלית נוסעת באופנוע עם גוי איראני לעבר עתידם הנפלא...
קשה להיות הנודניק שמציק לצופים המרותקים ונמצאים בתוך ענן סוחף, מרגש, אנושי, נוגע בנימי הנפש וחובק את כל האישיות. עוד יותר קשה לצאת נגד סרט על לוחמים ישראלים שמכסחים את האיראנים או את החמאס. אבל הילדים שלנו הם היקרים לנו מכל ואנחנו חייבים לצאת החוצה מהענן הזה ולהסתכל טוב טוב. ובעצם, בוא נודה שגם רבים מאיתנו מהמבוגרים מצויים במתח הזה שבין צפייה אומנותית בסרטים לבין ההשפעה שלהם על הנפש, וגם לנו מגיע דיון.
(לא צפיתי בסדרה למעט קטעים בודדים. כן, גם הנפש שלי יקרה לי, אז לא תהיה פה ביקורת סדרה במובנה הרגיל, אך כן יהיה דיון על השפעת הסדרה על הנפש, וזאת לאחר שהשקעתי שעות רבות בהאזנה לראיונות עם היוצרים ובקריאת ביקורות, ומכאן הידע שיובא בהמשך).
ובכן, הבנים שלנו ראו סדרה מרתקת. הם גם ראו את הגיבורה האהובה חושפת את גופה (קשה לי להתבטא כך, אבל עוד יותר קשה לי שמיליוני נערים רואים את זה) ובפרק אחר שוכבת עם גוי איראני. בראיון עם הבמאי מציין המראיין (ודבריהם מובאים בצורה מעובדת כדי לשמור על כבודכם) שאחת הסיבות להצלחת הסדרה, סיבה שלא מדברים עליה כי מתביישים, היא שהסדרה היא מינית והורמונלית. הבמאי עונה לו: "פה היה לנו ברור שאנחנו רוצים שהסדרה תהיה צעירה ומינית...היה לנו חשוב שהם יהיו יפים ומיניים... רצינו את זה על המסך". את כל זה אנשים ונערים ראו אחרי שב'פאודה' הגיבור האהוב מקיים יחסים עם ערביה, ואחר כך, במציאות ולא בסרט, חברו השחקן הנערץ מתחתן עם ערביה. התבוללות היא דבר שכל יהודי, כולל יהודי שאינו שומר תורה, היה מזדעזע ממנו, ועכשיו היא בתוך הכיס של הילדים שלנו, ובעצם בעיניהם ובליבם, בנסיבות מאד מקרבות לנפש, הנפש אליה נכנסו המסרים בכביש עוקף שכל. אם הגיבור שלי, מחסל המחבלים, שוכב עם ערביה, אז זה כבר לא יכול להיות כל כך מזעזע. (ושימו לב שעל 'סתם' סצנה מינית אנחנו כבר לא כועסים, כי זה נהיה מזמן כבר טבעי לגמרי). בקומדיה הנצפית ביותר בישראל, הגיבור מקיים קשר עם אשת איש דתיה, 'משלנו'. ההתנגדות מושתקת כי "זה רק סרט", וזה מאד מצחיק. מצחיק וחודר לנפש. והילדים רואים הכל, ומפנימים.
גם הבריאות הלאומית נפגעת–בעיצוב חולני שחוזר על עצמו בסרטים וסדרות רבים, האויב הוא הרבה יותר אנושי, אצילי ומשפחתי מאיתנו הישראלים. פאודה הביאה לתשומת לב הציבור שגם הערבים הם בני אדם עם רגשות וחיים וכו', אך שם אצל הגיבורים היהודים אין זוגיות נורמלית ומדברים לאבא בצורה מגעילה, אבל אצל הערבים יש אנושיות נאצלת, אהבה בין איש לאשתו והערצה רבה להורים. גם פה ב'טהרן', הסוכנים האיראנים עולים על הישראליים באנושיותם ובערכיהם. במסר הכללי של הסדרה מטשטשת התודעה, ערכי האנושיות והאהבה של הישראלית והאיראני גוברים על הפטריוטיות הישראלית שהיא כבר פאסה, כפי שהעירה הודיה כריש חזוני. גם המסר הזה נכנס מתחת לפני התודעה הרגילה, ומרעיל אותנו. והילדים רואים הכל, ומפנימים.
קשה לצאת נגד סדרה סוחפת וממלאת את האישיות, אבל, בואו ניזכר. ניזכר מי אנחנו, מה גודלנו, מה עברנו 3000 שנה, בשביל מה עברנו, אלו מתנות גדולות הבאנו לעולם ואלו מתנות גדולות עוד נביא. ואיך נקטין את עצמנו ואת נערינו האהובים ונישאר כפופים תחת ספסלי קולנוע זרים.
אז מה אפשר לעשות? איך נתמודד עם הסחף הזה?
פתרון לא מאד פופולרי אבל כן מאד חזק וצודק – לא להכניס אלינו את הדברים האלה. להגן. לבדוק שכשהמחשב והטלפונים שלנו יעברו טסט, לא רק הגז יימצא תקין אלא גם הבלמים. זה נשמע מיושן אבל זה הכי חדיש. זה נשמע בולם חיים אבל זה הכי נותן חיים. נכון שזה לא יפתור את כל הבעיות, אבל זה יקטין משמעותית את החשיפה לרוע, וזה המון. וברוך השם שיש בתים רבים שהילדים שם בכלל לא נחשפו לזה.
אבל מה נעשה שהמציאות היא שרבים כן נחשפו וראו את זה? הדרך לעבודה עם בני נוער היא שיח, שיח ושיח. לדבר, להקשיב, להתעניין באמת, להיות אמפטי, להסביר בנחת, לחנך לגבורה ולחוסן אישי, לחנך לצפייה ביקורתית על הטקסט ועל הסאבטקסט, לחנך לדלג כשצריך (לאלה שבחרו לראות למרות הכל). ולהתחבר באמת - ככל שהם יהיו יותר מחוברים אלינו ויראו בנו יותר כתובת – הם פחות יחפשו חיבור במקומות זרים.
אחרי 'סור מרע' צריך 'עשה טוב'. הילדים שלנו עוסקים הרבה בגמרא וזה טוב ונפלא אבל לא מספיק. צריך לבנות נפש ותודעה אמונית בריאה וחזקה. לימוד אמונה ש-י-ט-ת-י, לימוד האור הגדול שיש לנו, יגדיל את התודעה וירומם את הנפש מעל הקטנות האלה – אל גודלה האמיתי.
אבל גם זה לא מספיק. צריך לראות מה הצורך שמושך לשם את הנערים ולמצוא לו מענה אחר. יש באדם כוחות נפשיים חשובים שלא תמיד מקבלים מענה בשגרה שלנו אך כן מקבלים מענה בסדרות כאלה. ככל שניתן להם מענה מתאים בקודש ובתחומי החול הכשר, הם פחות ייסחפו עם החול המלוכלך. עבודת השם וחיים בריאים שיש בהם חיים, שמחה, עונג וכיף, שיש בה שירה, כנות והקשבה לנפש, אמונה עמוקה וחיבור לצדיקים. שבירת החומה הגלותית בין הקודש ('אסור ומשעמם') לבין החיים הארציים ('כיף') – יתנו מענה לכוחות האלה ויפחיתו את הצורך לחפשו במקומות אחרים.
ובסוף. צריך קולנוע אחר. צריך מענה לנפש. ברוך השם שיש בתי ספר שמאפשרים ליצור קולנוע מתוך נפש טובה ונקיה שמחוברת לאלוקי ישראל. לא מדובר על קולנוע דידקטי, אלא על קולנוע אומנותי יפה המספר את סיפורה העמוק של הנפש – אבל הנפש הטובה, הישראלית והבריאה, גם אם לפעמים היא כואבת ומיוסרת ועוברת משברים. הרמה המקצועית בבתי הספר האלה גבוהה. מלמדים שם מורים, בוגרי בתי הספר המקצועיים ביותר לקולנוע, כדוגמת 'סם שפיגל' ואחרים, בעלי יכולת מקצועית גבוהה, עשייה קולנועית ברמה גבוהה, עם ציוד מתקדם מאד. איפה בעלי הכשרונות? סורו לשם, ממשו את כשרונותיכם הטובים, צרו סרטים ברמה הגבוהה ביותר והפכו את העולם.
"והנני לעורר את כבודו ואת כל הצעירים החפצים להתעודד לחיים רוחניים, מכובדים ומתוקנים באמת... הננו חייבים לקנות לנו את הכשרון הספרותי, את הסגנון החי לכל צבעיו, את הפרוזי ואת המליצי. ואם יש בנו מי שמרגיש את רוחו בנטיה לשירה ופיוט, אל נא יעזוב כשרונו. יעשו מסות, בחינות, 'ללמד בני יהודה קשת' ... חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ה' בעמלק הפנימי והחיצוני, והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני - העט..." (הראי"ה קוק זצ"ל)