אם יש תקופה שלא הייתי רוצה לחיות בה בתולדות עמנו, זו התקופה שאחרי חורבן הבית, אחרי חורבן המקדש. הקרקע המוצקה ביותר נשמטת, השפלה ובזיון לאומי, התחושה הקשה שהקדוש ברוך הוא עזב אותנו לנצח. מה עושים, מאיפה מתחילים? איך העולם נראה אותו דבר, מי רוצה בכלל לחיות? ואם חיים, אם זה הצל של החיים, אז איך חיים מעכשיו ואילך?
זה רחוק מאיתנו מאוד, הדור שזכה וזוכה לראות באורה של גאולה. הכי קרוב אולי שאני יכולה לתאר לעצמי זה המחשבות שלי על אופה ואומה- סבא וסבתא רבה ז"ל, ששרדו וניצחו את מוראות השואה.
יש לנו סוג של בדיחה משפחתית שאומרת, "יצאת מכאן ו-"? מה עשית, לאן הלכת, פרט והסבר. הייתי רוצה לשאול אותם, את סבא וסבתא רבה שלי, "יצאתם מהמלחמה, ו-"??
איך קמתם, איך המשכתם, איך בחרתם להמשיך לחיות גם כשאיבדתם כל כך הרבה- משפחה, בריאות, פרנסה.. מי אסף אתכם מהשברים והדביק את כל רסיסי החיים שהתפזרו, מי ליטף אתכם וטפטף לכם דברי נחמה שיתיישבו וירככו את הלב הדואב..
אין מה להשוות חלילה בין תקופת השואה לתקופת חורבן המקדש, כל תקופה טראגית ורוויית קשיים ומכשולים בפני עצמה, אבל זה נותן לי איזושהי נגיעה קטנה להבין מה היה, את גודל הצער והשבר של עם ישראל, עם שבאמתחתו יש עבר כה עצום, המלא קושי וישועה האחוזים זה בזה.
ובתוך כל תקופת החורבן והכאוס, תקופה של שלהבות אש, דמעות ולבבות שבורים, עולה מולי דמותו הבודדה והיחידה של ירמיהו הנביא.
הקב"ה ייעד אותו לתפקידו זה כבר מעת שנולד; מתוקף שליחותו הוכיח את העם שלא הלך בדרך ה'. כדי לסמל לעם שמגיעה תקופת חורבן, ירמיהו הנביא לא התחתן (אפשר רק לתאר את הקושי בבדידות וללא משפחה), ועל תוכחותיו הרבות הוא נרדף וגם הוכה, הושלך לבור וכמעט טבע בטיט (!).
עם יד על הלב, עם כל המעמד המדהים שאי אפשר לתאר עד כדי קרבת ה', מי רוצה להודיע לעם על כך שצריך לשוב בתשובה, מי רוצה ויכול להוכיח ולהטיף גם כשלא מקשיבים לך, מי רוצה לבשר נבואות אימה של חורבן? ירמיהו הנביא מעיד בספרו שקל זה לא היה ועימותים אמוניים עם בורא עולם היו גם היו גם לו (סירב לקבל על עצמו את נבואת ה', בא בדברים כלפיי הקב"ה על הנהגתו, ועוד).
ובאותה נשימה, חשוב לזכור: לאותו נביא תוכחה וחורבן היו גם נבואות נחמה גדולות ומרגשות שמלוות אותנו גם היום. הנביא שראה בעיניו את התפרקות המציאות, שמע את צעקות השבר, הנביא שהבין שמתגשמת מולו אימת הבלהות של האומה, שבחר ללכת עם הגולים השבורים והרצוצים למקום השבי שלהם, למרות שיכל לא לעשות זאת גם ידע שבוא תבוא הנחמה והתקווה, כמו עוף החול.
את נבואות הנחמה שלו: "עוד אבנך ונבנית.. עוד תעדי תופייך", "מנעי קולך מבכי", " קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" ועוד, ירמיהו הנביא כותב לפני החורבן כשהמצור של ממלכת בבל האדירה סוגר עלינו, כשנראה שאין תקווה.. בעומק האבדון, מגיעה אורה הטהור של התקווה. את ירמיהו הנביא זוכרים- ובצדק- שהוא ניבא חורבן ותוכחה, אבל יש לו גם נבואות נחמה אדירות ומחזקות, כוח חיים גדול מאוד שפועם ונובע. דווקא הוא- שכל כך הרבה ניבא נבואות אלו, של תוכחה וראה באובדנה הלא נתפש של עיר הקודש ובית ה', שראה כל כך הרבה צער וכאב, דווקא הוא- זה כביכול הפוך על הפוך- בעל כוחות חיים עוצמתיים ואהבת עם ישראל בוערת, ירמיהו הנביא, הוא המאמין האמיתי.
אולי זו התשובה של סבא וסבתא שלי, של ירמיהו הנביא, של רבי עקיבא המצחק נגד השועלים בקודש, ושל עוד מיליוני יהודים ויהודיות בכל הדורות; הקב"ה נותן ליעף כוח, ומתוך החושך הגדול בוא תבוא אורה של ישועה. כמו שאמרה כלת פרס ישראל, מרים פרץ, "הפכתי את יגוני לניגון חדש".
ובחרת בחיים.