בימים האחרונים נתקלתי בכתבות בנושא הר הבית שבלטו בהן אמירות כמו: "השנה אנחנו לא בוכים – אנחנו עושים", "מספיק להיות גלותיים", "מספיק להיות חגבים","...שנכין את העצים הזהב והנחושת... צריך להיצמד למה שהוא בכל זאת השאיר לנו לעשות".
אכן, לפעמים זה יכול להיתפס ממש גלותי – תחושת ההתכופפות, להיות למטה ויש מישהו מעליך, בכלל כל הליכה אל הכותל מלווה בהרגשה של ירידה.
בכל דרך שאתה מגיע אל הכותל אתה רק יורד – בין אם זה במדרגות של הרובע היהודי, ובין אם זה המדרון התלול ליד ישיבת פורת יוסף, או דרך השוק הערבי – אתה כל הזמן מרגיש את הירידה. יש לכאורה איזו תחושה של השפלה, של עליבות, והקול של פעמוני הכנסיות מלווה אותך וגם הוא לא מוסיף לאווירה.
ואז כשאתה כבר מגיע קרוב לרחבה ולפתע רואה את הרחבה של הכותל ושוב כיפת הזהב המושכת את העין ומקלקלת את התמונה של שריד בית מקדשנו, אתה ממשיך לרדת, עובר את המחסום הביטחוני ורוצה לגעת באבנים שהם לבבות – על מנת להגיע תצטרך עוד לרדת.
ואז מכה השאלה בחוזקה – הר הבית בידינו? איפה ההר אם אני מרגיש רק את הירידה ברגליי? איפה היא העלייה שעולים אל הר בית ה'? נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים? איפה הרוממות שלנו נמצאת?
אני עוצם את עיניי, נוגע באבנים הפשוטות כל כך, מרגיש את התפילות של עמי, את הדמעות של תלמידי החכמים, את המבטים של הלוחמים, ורואה את הברק בעיניים שלהם שאומר לי – תתמלא בגאווה, תזקוף קומתך, תפסיק להתכופף.
הירידה אל ההר מטרתה הצבת היסודות, בניית הלבנים והתשתיות הפנימיות. זכית להגיע לכותל מתוך מסירות של הלוחמים למען הארץ, מתוך גדלות ומסירות של לומדי תורה גדולה וענקית שנכתבת גם עתה בתוך כל בתי המדרש, מתוך האחדות הערבות שקיימות בנו , מתוך הטוב שהולך ונבנה, הולך ובונה את הגשר אל ההר.
אל לנו לקפוץ אל הזהב הנוצץ, אל לנו לקפוץ אל המציאות הגלויה שאינה מבטאת את הפנים, שאינה עולה איתו בהתאמה מלאה.
זה תהליך של גאולה, של בניין שמתלכלכים בו, נופלים בו, צריך להגיש עזרה ראשונה, עוד טהרה, עוד צניעות וענווה, והלבבות לאט לאט נמשכים והופכים לאבנים, ליסודות חזקים. העיכובים רק מבררים את גודל התביעה, להעמיד יסודות איתנים שנותנים לנו פרופורציה ויכולת לשער את גודל הבניין.
תמשיך לבנות את הגשר, להעלות את כל העם אל ההר, לטעת עוד לבבות באחדות ובאהבה, לאחות עוד את הקרעים, לבסס עוד את יסודות האמון המשפחתי שכל כך נחלש. תמשיך לעבוד, אל תתייאש.
אל לך אחי למהר, לאן אתה רוצה לקפוץ? הבניין שלנו אינו דומה לבניין שלהם, שבו החוץ יפה וכמו מושלם – אך מתחתיו יש מלחמת עולם. הנשמה אותו לא מאירה, החיים בו לא מתגלים. הכול דומם. במקום שאין תנועה יש הרבה כעס וזעף על ההוא ששם למטה שמתפלל, הרבה פחד שהאור שלו יתגלה, שהנשמה שלו תאיר, ואני – אני כבר יודע שהאור נמצא ורק צריך לקלף, להסיר עוד עיכוב ועוד מניעה עד שזרם האורה יתגבר ויופיע.
וכל ירידה וכל בכיה על רצפה לנו תזכיר, עד כמה האורה חסרה מלהאיר.
כי, לא-תחפוץ זבח ואתנה; עולה, לא תרצה.
זבחי אלוהים, רוח נשברה:לב-נשבר ונדכה אלוהים, לא תבזה.
היטיבה ברצונך, את-ציון תבנה חומות ירושלים.
אז תחפוץ זבחי-צדק, עולה וכליל; אז יעלו על-מזבחך פרים.
הרב יעקב בן חמו הוא ר"מ בישיבת שבי חברון לצעירים