ח"כ אופיר סופר (ימינה) נאם היום (שלישי) במליאת הכנסת בדיון לציון 15 שנה לציון יום הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, וקרא לשוב לישובים שנעקרו.
"אנו נמצאים ערב תשעה באב ערב יום שמציין את חורבן הבית בשיאם של שלושת השבועות- ימי בין המצרים מציינים 15 שנים לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. החיבור הזה של תשעה באב והגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון יוצרים ערך מאוד מאוד מיוחד.
הדברים שאגיד כאן נושאים ערך חשוב מאוד. ברשותכם אשתף בשלושה רגעים חשובים מאוד עבורי: באחד התרגשתי, בשני נמלאתי בגאווה ובשלישי הזלתי דמעה ובכיתי.
השבוע התמלאתי גאווה כאשר חברי ח"כ בצלאל סמוטריץ ואני - פגשנו צעירים שהיו בגיל העשרה בגירוש, שחשו שכל ההתנגדות לחורבן הנורא נמצא על כתפיהם. הם עשו הכל ופעלו בכל דרך למנוע את רוע הגזירה. פעלו בכל דרך לגיטימית ובדרך שמכבדת את סמלי המדינה וערכיה. פעלו בדרך הכי דמוקרטית שיש כדי לפעול אל מול מתפקדי הליכוד במשאל מתפקדי הליכוד. פעלו והביאו 150 אלף לשרשרת האנושית. הם הרגישו חלק אינטגרלי מהדבר שנקרא מדינת ישראל, סמל מדינת ישראל, המנורה וענפי הזית.
התמלאתי בגאווה לראות גם איך המגורשים מפריחים את בנגב. בחולות חלוצה, בלכיש, באשקלון ובשאר ארצנו. חלקם מנהלים עמותות שעוסקים ברווחה וחלקם אנשי חינוך. היו כאלה שלא צלחו את האירוע, שהמשבר היה קשה מידי בשבילם,. לנו יש חובה מוסרית לדאוג לאלה שלא השתקמו ועדיין נמצאים באתר קראווילות זמני. התמלאתי גאווה לראות את אותם צעירים שנמצאים בשדרה המרכזית במדינת ישראל.
הרגע בו התרגשתי קרה לפני יומיים, ישבתי וצפיתי בסרטון של אם תושבת הגוש שזעקה – הרסתם לי הכל, את החינוך, איך אוכל להמשיך לחנך אותם לאהוב את צה"ל.
הרגע בו הזלתי דמעה, היה לפני 15 שנים, כשהייתי מפקד וקצין בתקופת לימודים – ישבתי מול המסך ורואה את הבתים נהרסים בית אחר בית ישוב אחר ישוב – ושואל את עצמי האם זה הצבא שלי, האם לשם אני צריך לחזור. שם בכיתי.
לסיום- רק באהבה ננצח, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. חבל קטיף היה מלא באנשים הטרוגנים ובעלי ערבות הדדית. החבל הזה נשאר כמודל לחיקוי, ולשם עוד צריך לשוב.