בית קברות. ארכיון
בית קברות. ארכיון צילום: שרה יחימוביץ'/TPS

האינטרנט ועלוני השבת מלאים בפרסומות ומודעות על יוזמות ואירועים בתשעה באב, אבל שום דבר מזה לא הכין אותי למודעה הפשוטה שהכריזה "רגל בקבר – מדברים על מוות בתשעה באב".

כדי להבין במה מדובר, ועל מה בדיוק הם מדברים שם כשהם מדברים על מוות, פניתי לאלישב רבינוביץ, אחד המארגנים.

"יש שתי זוויות לערב הזה", הוא נותן הקדמה, "אחת זה העניין של המוות, והשנייה זה העניין של תשעה באב".

"מהזווית הראשונה, הגיע הזמן לדבר על מוות. אנו נוטים להדחיק את המוות, נותנים לו להתרחש באפילה, רחוק מהתודעה ורחוק מהעין - בבתי החולים ובבתי האבות. להדחקה הזו יש מחיר. ובמקרה של המוות, כשהוא מגיע אנחנו פשוט לא מוכנים".

"באירופה קיים כבר שנים רבות פורמט של מפגשי ׳קפה מוות׳ בו מתעסקים בזוויות שונות של המוות וההתמודדות איתו, מנסים לתת את הכלים והשפה. עמיה ליבליך ייבאה את הפורמט בארץ ומקיימת סדרות של מפגשים לאנשים שמעוניינים לצאת למסע כזה".

האם יש גם ליהדות מה להגיד על הנושא? אליבא דאלישב היא חד משמעית כן. "בדרך כלל זה מקושר אצלנו יותר לימים נוראים, אבל ליהדות יש חד משמעית מה להגיד על המוות. למרות שגם הגישה השניה, הקיומית, היא לא חייבת בהכרח הגישה הנוצרית הדיכאונית, אפשר לדבר על מוות בצורה שמחזקת את החיים".

הזווית השנייה היא תשעה באב. "עוד לפני שתשעה באב ציין את יום חורבן המקדש ותחילת הגלות" אומר אלישב, "במקורות המדרשיים תשעה באב סימל את היום בו 'נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ׳ שזה דרך יחסית נעימה להגיד שהם יסתובבו במעגלים במדבר עד שימותו. חיים בצל גזירת המוות".

אז מה עושים בפועל? לוקחים את הקונספט של 'קפה מוות' העולמי, מורידים ממנו את הקפה כי בכל זאת תשעה באב, ומעבירים אותו לזום כי בכל זאת קורונה.

הרב מרדכי זלר, יוזם האירוע
הרב מרדכי זלר, יוזם האירוע באדיבות המצולם

"המדרש מספר שבמשך 40 שנה כל בני ישראל חפרו להם קברים בערב תשעה באב ונכנסו פנימה לישון" מספר הרב מרדכי זלר, יוזם האירוע, "בכל שנה כמה אלפים נשארו שם, וכל השאר המשיכו בדרכם עד השנה הבאה".

"את המנהג הזה של מתי המדבר הקדמונים ניסינו להחיות (באופן מטאפורי כמובן, נחפור עם עטי כתיבה ולא עם אתי חפירה) ולעמוד ערב אחד בשנה נוכח הסופיות שלנו. לדבר, לכתוב ולשתוק".

וקצת יותר פרקטי – תהיה הקדמה של אחד מארבעת המארגנים בזום: אלישב והרב מרדכי שכבר הכרנו, ליאה טרגין-זלר ואפרת ביגמן, ואז כל אחד יכבה את המצלמה והמיקרופון ויקבל דפי שאלות לשיח בין בני זוג או כתרגיל כתיבה עצמי, ובסוף נחזור למעין מעגל סיכום בידי המנחים.

"אין זמן "מתאים" לשוחח על המוות", הוא מסכם. "אין זמן מוצלח לגעת בחששות הללו. אנו מבקשים לתת זמן טקסי, תחום, ומוחזק שיאפשר לנו לשוחח עם היקרים לנו על המוות".

הזוג זלר, יוזמי האירוע
הזוג זלר, יוזמי האירוע צילום: אימאן בו-סבאון
אפרת ביגמן ממארגני האירוע
אפרת ביגמן ממארגני האירוע צילום: סיגל בר-אל