קראתי את מאמרו של צביקה מור על תפקידי הר"מ בישיבה תיכונית.
לטענתו אין לבטל את לחמה של תורה, אבל יש להתמקד ביכולות אישיות: כמו גמישות, תהליכיות, שפת הלב יחד עם הכרת התרבות העכשווית וחיבור בין עולמות.
אמת גדולה בדבריו. העולם ישתנה ומשתנה מאוד וכל מי שעוסק בחינוך רואה זאת. מה שהתאים לדור הסבים, לא מתאים לדור הנכדים. הפער מתבטא הוא בהמון תחומים, גם כמובן בחינוך הדתי והאמוני.
דבריו אלה על יכולות בין אישיות נכונים כיום לא רק לישיבות תיכוניות. הרבה ישיבות הסדר וכן ישיבות גבוהות של הציבור הדתי לאומי, מבינות שבשביל השיעורים הצעירים ואף לטובת השיעורים הבוגרים, דמות הר"מ צריכה להיות כזו שיודעת לקיים שיחות אישיות איכותיות ושעליה ללוות את התלמידים בתהליכים נפשיים שעוברים עליהם במקביל ללימודם בישיבה.
רבני ישיבת מרכז הרב העידו שכמעט בכל עת שהתכנסו בביתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, לדון בענייני הישיבה השוטפים, הוא היה פותח במעשה הבא: כאשר הסבא מסלבודקה עמד להקים את ישיבתו, הוא פנה בשאלה אל רבו הגדול ר' ישראל סלנטר, מהו הדבר החשוב ביותר עליו יש לתת את הדעת בישיבה? ותשובתו הייתה, כי מטרתה של ישיבה היא “לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים”.
יחד עם זאת, צביקה מור כותב במאמר ש"התלמידים של היום צריכים ר"מ שהוא חבר ומדריך, כמו המפקד במילואים. מצד אחד אתם אחים לנשק, ומצד שני ברור למי המילה האחרונה". ניכר בתוך דבריו שזה הבסיס לגישתו וכל המשך דבריו סובבים את הנקודה הזו.
לעניות דעתי, כותב המאמר לא נתן ביטוי לנקודה מרכזית שמסתבר שהיא היא העיקרית בתפקיד הר"מ, והיא: תפקידו של הר"מ הוא לרומם את התלמיד לתורה וקדושה. התלמידים של היום לא זקוקים לר"מ שהוא חבר ומדריך, להיפך, הם זקוקים למורה דרך, למישהו שיוביל אותם. למישהו שיהיה דמות תורנית מובהקת בה הם יכולים למצוא תורה גדולה ואמונה עמוקה, תורת חיים וחיים של תורה. הם זקוקים למישהו שיפתח להם את עולם הקדושה ועולם יראת השמים הטהורה שלהם. זה העיקר! זה מה שצריך להיות נוכח בראש מעייניו של הר"מ.
ומה הכלים לנקודה העיקרית שציינתי?
ר"מ זקוק שתהיה לו אש בעיניים כשהוא מלמד גמרא או תנ"ך.
ר"מ הוא אחד שכששואלים אותו שאלה באמונה, הוא קודם כל יודע שהאמונה היא עמוקה מיני ים ודורשת לימוד גדול בספרים, והתבררות גדולה בחיים – והעיקר, הוא מעביר את השדר הזה לתלמידיו.
ר"מ הוא אחד שעבודת ה' היא מרכז ביום יום שלו, והתפילה היא לא דבר שעובר לידו בין כוס קפה לשיחה עם תלמיד.
ר"מ צריך להיות אחד שחי אמון מלא בה' ובתורה ובעל יכולת להעביר את האמון הזה לתלמידים.
דבר זה חשוב הרבה מעבר ליכולתו ללמד ביצה שנולדה ביו"ט בצורה כביכול "רלוונטית". 'ביצה שנולדה ביו"ט' היא סוגיה רלוונטית יחד עם עוד רבות סוגיות שבש"ס משום שהיא דבר ה', ודבר ה' הוא רלוונטי מצד זה שהוא פשוט דבר ה', תלמידים מתעניינים בו (לפחות כמו שהם מתעניינים בהיסטוריה, גאוגרפיה או פיזיקה) אם הרב שלהם מתעניין בו. תלמידים מרגישים מה היחס של הרב שלהם ללימוד תורה, לקדושה, לתפילה ולחיבור לקב"ה.
כאמור, כל זה לא סותר את הצורך ביכולות הבין אישיות, השפה, גמישות, הכרת עולם התלמיד והתרבות. כלים חשובים אלו יעזרו לר"מ במילוי תפקידו בשלימות.
נכון הוא, שר"מ שלמד הרבה שנים ויש לו תעודת סמיכה לרבנות הוא לא בהכרח המתאים ללמד, ובפרט בגיל התיכון המורכב. אבל אנו מצדנו צריכים לא לשכוח את העיקר ומהו תפקידו של הר"מ בחינוך ילדינו.
רבים מאתנו אוהבים לצטט את דברי הרב קוק זצ"ל באגרת החינוך המפורסמת (אגרת קע) בה כתב ש"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר.", אך לרוב המצטטים את דבריו נוהגים, להשמיט את המשפט הבא שבו מסביר הרב קוק מהו המקור לאותו טוב ויושר - "מאז אשר החל אברהם אבינו לקרא בשם ד', היתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד', כן יגדל טובו וישרו..."
זאת הקריאה שאותה אנו צריכים להעביר לתלמידנו.
שלוש אהבות הן. מתוך אהבת הרב לתלמידו ותלמידו לרבו, משתקפת אהבת הרב לתורה אצל התלמיד ומתפתחת אהבת התלמיד לתורה.
ובשולי הדברים, הוסיף הערה ציבורית רחבה יותר. אחד התפקידים שלנו כציבור, הורים ומחנכים כאחד, הוא להעריך את תלמידי החכמים, רבני הקהילות, המלמדים והרמי"ם – לא רק בגלל שהם מקשיבים, מכילים, מחברים ויודעים את שפת הנוער, שאלו דברים חשובים, ואשרינו שאלו תלמידי החכמים שלנו - אלא גם ובעיקר בגלל שהם יודעי תורה, ודבקים בקב"ה. זו אמירה ששכחנו, שפה שהדחקנו, ואם הילדים שלי, שלך, וכלל הנוער שלנו ישמע זאת – בעז"ה הוא גם יפנים זאת.
הכותב: שי נגה, מחנך כתה י"ב בישיבת ' צביה' פתח תקווה