הערב, ליל תשעה באב, ישודר ב'קשת 12' הסרט 'בחסדי שמים' המתעד את העיר בני ברק בתקופת הקורונה. בימאי הסרט, יריב מוזר, מספר בראיון לערוץ 7 על התובנות העולות מהסרט שהופק בתמיכת המכון החרדי למחקרי מדיניות.
כבר בפתח הדברים מבהיר מוזר כי לא יצא להפקת הסרט מתוך רצון להעביר מסר של אחדות או מסר אחר אלא מתוך שאיפה טבעית של יוצר דוקומנטארי לתעד מציאות. "כיוצר דוקומנטארי אני מחפש את המורכבות של בני האדם בגובה העיניים".
לבני ברק הגיע מזור מעולמו התל אביבי הרחוק, כלשונו, מרחק שנות אור מהוויית החיים בעיר החרדית, "באתי עם הרבה סקרנות וכבוד לאנשים ודרך המשבר הזה הכרתי אנשים במציאות שהייתי המום ממנה ובעיקר נרגש, ואת זה אני רוצה להעביר לצופים".
מוזר מציין כי הגיע לבני ברק עם מטען לא פשוט על החברה החרדית בתקופה בה הביקורת הציבורית על התנהלות חברה זו הייתה בשיאה. "הגעתי עם המטען הזה כי אני צופה בחדשות וניזון מאותם דימויים ולכן כשרונן מנליס, דובר צה"ל שלעבר, ורוני נומה שקראו לי להגיע למטה העירייה באתי בלי הרבה ידע והכנה מראש אבל עם הרבה סקרנות. גיליתי עולם אחר ומורכב עם הרבה מאוד ערכים, עולם שצריך להתמודד עם המשבר הזה כמו כולנו".
"היו הרבה רגעים שבהם עמדתי מאחורי המצלמה ועמדתי דומע", הוא אומר ומספר על שני רגעים שכאלה: "בערב החג אמרו לי שחסיד יחכה לי בפינת רחובות. הלכתי אחריו, נכנסנו לישיבת בעלז, לא ידעתי למה לצפות. הוא העלה אותי לגג ומול עיניי מחזה שלא ראיתי כמותו, אפיית מצות מצווה לפני החג וכולם תחת אילוצי הקורונה עם המסכות וחיטוי הידיים. אני מתעד את הדבר הזה שאני לא יודע איך אבל מזכיר לי סיפורי סבא וסבתא ניצולי שואה שאינם בחיים עוד".
"אחד מרגעי השיא היה תיעוד של הרב קנייבסקי. נכנסתי לדירה עם הפשטות הדלות והצניעות שהפתיעו אותי כל כך כי מדובר באחד הרבנים הגדולים. הוא יושב שם ולומד. התקרבתי והרגשתי את הקדושה מסביב. תיעדתי ואני לא מעז לשאול אותו שום דבר כי זה לא במקום. הוא בכלל לא שם לב שאני נמצא שם. מי אני ומה אני שאשאל אותו שאלה כשהוא עסוק כל כולו בלימוד ובקריאה. זה בעיניי אחד מרגעי השיא של הסרט שרצוף רגעי חסד חמלה והתרגשות".
ואולי נכון היה לשאול את הרב קנייבסקי שאלות, בעיקר לנוכח הנחייתו להמשיך את שגרת עולם הישיבות? אולי תפקידו כיוצר היה להעלות את השאלות ולא להישאר דומם לנוכח תחושת הקדושה? מוזר מזכיר שהוא אינו עיתונאי חוקר, "כיוצר דוקומנטארי חשוב לי להכיר את האנשים ואת המורכבות שלהם. אני לא מחפש אשמים. זה לא העיסוק שלי. אני מתעד מציאות ומורכבות שנמצאת בין השחור והלבן. להכיר את האדם הזה חשוב יותר מלהציב בפניו שאלות. כל צופה שרואה את זה נטען רגשית ומבין את עולם הערכים שמוביל אותו".
כשהוא נשאל לפירוש המונח הזה שבו השתמש 'הרגשתי את הקדושה' דווקא כמי שמגיע מתל אביב החילונית, מסביר מוזר: "נכנסים לחדר מוקף בספרים, כל עולם התורה והיהדות מונח שם. הספר שהוא קורא כתוב באותיות קטנות ויש בצד הערות שהוא כותב, אני רואה את הריכוז שהוא משקיע ואני מבין את ערך לימוד התורה שמוביל אותם. יש שם איזשהו מעמד קדוש".
וכיום, לאחר תקופת הפקת הסרט, נקודת מבטו של מוזר על מורכבות העולם החרדי השתנתה לחלוטין. "כשאני נוסע לבני ברק יש לי שם היום חברים חדשים שמקבלים אותי אחרת לגמרי וכבר התארחתי שם, אני מבין את העולם אחרת ואני מבין מה התקשורת החילונית עושה להם. כל השיח והעיתונאים באולפנים הממוזגים חוטאים למציאות. העידן הזה משטיח הכול למסרים קצרים וסרטונים קצרים שעולים ברשתות החברתיות".
ועם זאת, כשהוא נשאל אם יוכל לשים את האצבע על הגורם לאותה מתקפה תקשורתית על הציבור החרדי, הוא קובע כי הדברים נמצאים באחריות שני הצדדים. "צריך להיות כנים ולהגיד שיש כאן עניין דו סטרי. האם הייתי מקבל כאדם חילוני ללא הקורונה גישה לעולם הזה?", הוא שואל. "האחריות מוטלת על שני העולמות. צריך להיות מוכנים לפתיחות בשני הצדדים".
כאמור הפקתו של הסרט התאפשרה בעזרתו של המכון החרדי למחקרי מדיניות ואלי פלאי, יו״ר המכון, אומר: ״הסיפור של בני ברק בקורונה הוא שיעור אדיר ומסר לחברה הכללית והחרדית כאחד. מסר של ערבות הדדית, של סטנדרטים מקצועיים ובעיקר של יכולות מופלאה למצוא פתרונות ולשתף פעולה חרף אתגרים ופערים״.