"רציתי להגיע למקום שבו שירת עמיחי"

רב סרן אליעזר מרחביה חלם להמשיך את דרכו הפיקודית של אחיו עמיחי הי"ד בחטיבת גולני.

אסף משניות , ח' באב תש"פ | עודכן: 08:41

"שואב ממנו השראה, לא מרגיש ממשיך דרכו". אליעזר מרחביה
"שואב ממנו השראה, לא מרגיש ממשיך דרכו". אליעזר מרחביה
צילום: אוהד עומסי

14 שנים חלפו מאז הקרב בבינת ג'בל, אחד מסמלי מלחמת לבנון השנייה ואחד הקרבות הקשים בה. במשך 11 שעות, החל מחמש לפנות בוקר בראש חודש אב, התנהל קרב אימתני שבו נפלו שמונה מחיילינו.

חלק ניכר מהנופלים הגיעו משדרת הפיקוד של חטיבת גולני. סיפורו של רס"ן רועי קליין הי"ד, שקפץ על רימון כדי להציל את חייליו, ובעקבות מעשה זה קיבל את עיטור העוז לאחר מותו, הוא המוכר ביותר מבין סיפורי הגבורה בקרב ההוא. אך הקרב כולו עטוף סיפורי גבורה, שזיכו את גדוד 51 ואת חיילי גולני בלא פחות מ־17 עיטורים וצל"שים.

אחד הבולטים שבמפקדי הגדוד שנפלו בקרב הוא סגן עמיחי מרחביה הי"ד, שנפל כשהוביל את חייליו בקרב. בן 24 היה במותו. בשבוע שעבר, בדרכו לאזכרת אחיו ביישוב עלי, התיישב רס״ן אליעזר מרחביה, בן 32, סמג"ד 12 בחטיבת גולני, לריאיון מיוחד עבור 'בשבע' על עמיחי, הקרב הקשה, החיבור לחטיבת גולני והזיכרונות מצוק איתן.

"עמיחי היה אח גדול במלוא מובן המילה, הדמות האולטימטיבית של אח גדול. הוא האח השני מתוך עשרה ילדים, וזה היה בולט. הוא היה מאוד יצירתי. תמיד המציא לנו משחקים, לקח אותנו לטיולים, סיפר לנו סיפורים כשהיינו קטנים. הוא היה מאוד משמעותי בבית", מספר אליעזר.

איך היה הקשר שלכם?

"אני הערצתי אותו. הוא ליווה אותי בצורה משמעותית בתקופת הילדות. היו לנו אינספור שיחות עמוקות לאורך השנים, והייתי בסך הכול נער. אני זוכר את ההכנות לבר מצווה שהוא כל כך עזר לי בהן. הוא היה כל מה שאח גדול יכול להיות".

מעין גנים לבינת ג'בל

עמיחי נולד בתלמי יוסף שבחבל ימית, חודשיים לפני פינוי החבל. הברית שלו נערכה על גג בית הכנסת במושב. הוריו, משה וטובה, הגיעו להתגורר במקום שנתיים קודם לכן. אחרי הפינוי התיישבה המשפחה בעלי, שם נולדו שאר האחים, ושם גם נקבר עמיחי, בחלקה הצבאית. את שנות התיכון העביר עמיחי בישיבה לצעירים בירושלים, כשבמקביל הדריך בסניף מוסררה בעיר.

"התקופה במוסררה הייתה משמעותית מאוד עבורו. הוא היה מחובר מאוד לשכונה, לסניף ולחניכים שלו, היה מזמין אותם אלינו הביתה. הקשר שלו עם הסניף לא נגמר ביום שבו עזב את ההדרכה. הוא המשיך לבקר שם בשבתות הארגון גם כשלמד במרכז הרב וגם כשהיה בצבא, והוא הותיר שם רושם עמוק מאוד. כולם הכירו אותו וזכרו אותו. לפני כמה זמן הלכתי להתפלל שם, ופתאום אחד המתפללים הסתובב אליי וקפא. הוא התחיל לשאול כמה שאלות מבולבלות עד שנפל האסימון שאני לא עמיחי, אלא אח שלו", מתאר אליעזר.

לא סתם התבלבל אותו מתפלל בין אליעזר לאחיו. למעשה, קשה שלא להתבלבל. מי שמסתכל בתמונות רואה מיד דמיון רחב בין השניים. "הדמיון הזה מלווה אותי בכל מקום שאני הולך אליו, במיוחד בצבא. התגייסתי לגולני שנתיים אחרי שעמיחי נפל, כך שחלק ניכר מהמפקדים שלי הכירו את עמיחי ברמה כזאת או אחרת, וההשוואה הייתה מתבקשת. לאט לאט ההשוואה לעמיחי פחתה. זה לא שאנחנו נראים בדיוק אותו דבר, הוא היה יותר נמוך ורזה ממני, אבל אנחנו מאוד דומים במראה".

נקודת המפנה בחייו של עמיחי התרחשה כשהיה בשיעור ב' בישיבת מרכז הרב. הימים היו ימי חומת מגן, וחברו הטוב שמואל וייס נפל בקרב בג'נין. "המוות של שמואל טלטל אותו מאוד. עמיחי היה בשיא הלימוד בישיבה. הוא הרגיש שהוא חייב לעשות משהו לזכרו של שמואל, ויחד עם עוד שני חברים הם חשבו מה הדרך הנכונה ביותר להנציח את חברם. בסוף, אחרי מחשבה, הם החליטו להוציא ספר מחקרי שמספר את סיפורו של העם היהודי בג'נין, ששמה היהודי הוא 'עין גנים'. הם הבינו שההנצחה הטובה ביותר היא להסביר על מה חברם נפל. הבעיה היא שכמעט ולא היה מידע על ההיסטוריה היהודית במקום, והם עברו בין ספריות ומאגרי מידע עד שהצליחו להוציא את הספר על הקשר העמוק בין העם היהודי וג'נין, שמתחיל עוד בימי המקרא. אחד הדברים היפים שהם עשו הוא להנציח בסוף הספר את כל החיילים שנפלו בג'נין מאז 1948".

עמיחי לא הסתפק בהוצאת הספר לזכרו של חברו, והחליט להתגייס לצה"ל, בתקווה להגיע לאותו גדוד שבו שירת וייס. שמונה חודשים מאוחר יותר, במרץ 2003, הוא קיבל את מבוקשו, ושובץ בגדוד 51 של גולני. מאוחר יותר יצא לקורס מ"כים, ובהמשך גם לקורס קצינים. "הוא היה מפקד שמבין את החיילים שלו, סומך עליהם ומאמין להם ובהם. זה לא היה פשוט כל כך, כי זאת גישה אחרת ממה שמקובל בצבא. אני זוכר שאחד המ"מים המקבילים שלו שאל אותו פעם איך הוא מאמין לתירוצים של החיילים שלו כשהם רוצים לצאת הביתה. התשובה שלו הייתה שהוא לא מאמין לתירוץ, אלא לזה שיש סיבה טובה שבגללה אותו חייל צריך לחזור הביתה. הקשר הזה שהיה לו עם החיילים התבטא גם בבינת ג'בל: החיילים שלו נכנסו שוב ושוב לתוך מלכודות המוות בשביל לחלץ אותו, ולא עצרו עד שהוציאו אותו. בסופו של יום, כמו שהוא היה שם בשבילם לאורך כל הדרך, הם היו בשבילו ברגע האמת".

עימות עם הרמטכ"ל

דרכו של עמיחי בפיקוד בגדוד לא הייתה קלה. למעשה, בשלב מסוים הוא אף הודח מתפקידו. זה קרה בעקבות מכתב ששלח לרמטכ"ל, ובו מחה נגד תוכנית ההתנתקות שהתבצעה באותו יום. "הוא נכנס לתפקידו באוגוסט 2005, ממש בתחילת הגירוש", נזכר אליעזר. "המחלקה שהוא פיקד עליה לא הייתה קשורה לביצוע התוכנית, מדובר בחבר'ה שבדיוק התגייסו, אבל הוא החליט שהוא חייב למחות בצורה כלשהי. אחרי מחשבה עמיחי החליט לכתוב מכתב לרמטכ"ל באותם ימים, דן חלוץ, ולתאר בפניו מה הוא מרגיש. הכול כמובן בצורה מכובדת ולא מתלהמת".

במכתב תיאר עמיחי את תחושותיו במילים הבאות: "לכבוד ראש המטה הכללי, אני כותב את הדברים בשעה של כאב עמוק ותחושה של משבר אמון עם יסוד הצדק והמוסר שעומד מאחורי פקודות הצבא. תמונות היום הקשות של אלפי אחים יהודים שמגורשים מאדמתם ונגזלים מרכושם מדביקים בכתם מוסרי את מדי הצבא".

צריך הרבה אומץ בשביל לכתוב מכתב כזה.

"זה היה עמיחי. אחד האנשים הכי אמיצים שפגשתי בחיי. אבל זה לא רק אומץ, זה גם הרבה מאוד יושרה פנימית ורדיפת צדק. הוא לא היה יכול לסבול אי־צדק. זה כאב לו. כשהוא כתב את המכתב הוא צפה בתמונות מגוש קטיף בטלוויזיה בבא"ח. הרמטכ"ל לא אהב את המכתב הזה, והחליט להדיח אותו מפיקוד, שבועות ספורים אחרי שהפך לקצין".

איך עמיחי הגיב לזה?

"הוא נפגע מהמהלך הזה מאוד, היה לו קשה עם ההדחה. הוא לא הבין איך לא נותנים לו לשרת. הוא לא הבין למה מישהו החליט לכרוך בין ההתנגדות שלו לגירוש לבין החובה שחש להמשיך לפקד על החיילים שלו. אחרי שהודח, הוא הוצב בתפקיד מטה בגדוד, והוא נלחם כל הזמן לחזור לתפקיד. אחרי שמונה חודשים החזירו אותו לפיקוד על מחלקה מבצעית, שאיתה הוא גם נכנס לקרב, אחרי שניסה להפעיל את כל העולם בשביל זה".

הרמטכ"ל שינה את דעתו על עמיחי אחרי שהדיח אותו?

"כן. לכל המשפחות של הנופלים הוא שלח מכתב פורמלי שמדבר על השתתפות בצער המשפחה וכן הלאה. במכתב שלנו הוא הוסיף בכתב יד שעמיחי הוא הגיבור שלו במלחמה, ושהוא לא ישכח לעולם את המאבק שלו לחזור לפקד ולעמוד בראש החיילים".

חודשים ספורים אחרי שחזר לפיקוד ברובאית ג', נשלח הגדוד של עמיחי לתוך לבנון. קודם הכניסה ללבנון, הגדוד תפס קו בעזה. בעקבות חטיפתו של גלעד שליט הם ביצעו שורה של פשיטות באזור סג'עייה. תוך כדי פעילותם החלו להגיע הדיווחים על חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. גדוד 51 הוקפץ לצפון והתכונן להיכנס לתוך לבנון. בתפר שבין הפעילויות פגש אליעזר את עמיחי בפעם האחרונה.

"הייתה לו הפוגה של ערב אחד בבית בין עזה ללבנון. זה היה ביום רביעי בערב. ראיתי עליו את ימי הלחימה. הוא היה נראה אחר מבדרך כלל. אבל למרות שהיה ברור שלא קל לו, היה לו ברור שהוא חוזר לחיילים שלו. אני זוכר בצורה מאוד חזקה וחיה את הרגע שבו הוא יצא מהבית בפעם האחרונה. ראיתי על הפנים שלו שלמות והבנה שהוא באמצע אירוע יותר גדול ממנו. הוא יצא מהבית בתחושה שהרבה נמצא על הכתפיים שלו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. עבורי זאת גם הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו. אבא ואמא דיברו איתו שוב ביום שישי לפני שבת. אחר כך לקחו להם את הפלאפונים, ויותר לא שמענו מעמיחי".

הוא פחד מהכניסה ללבנון?

"מעניין שאתה שואל את זה. אחרי שעמיחי נפל, חבר שלו מהגדוד סיפר לנו על אחת השיחות האחרונות שלהם. הוא שאל את עמיחי את אותה שאלה בדיוק, ועמיחי אמר לו שהפחד שלו הוא שבזמן אמת לא יצליח להוביל את החיילים בקרב. בסוף, בקרב האמיתי, עמיחי הלך בראש החיילים שלו".

גבורה בשטח השמדה

קרב בינת ג'בל היה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת לבנון השנייה. הקרב היה סיומו של מבצע ארוך יותר שנקרא 'קורי פלדה', מעין תשובה של מדינת ישראל ל'נאום קורי העכביש' הידוע של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, שניתן באותו מקום כשצה"ל יצא מלבנון בשנת 2000. מאז הפך המקום לסמל של חיזבאללה במאבק מול ישראל. מעבר למיקום הסמלי של בינת ג'בל, היו עוד שתי סיבות מרכזיות שהובילו את צה"ל לתקוף שם. הראשונה, בכפר מוקמה מפקדת פיקוד דרום של חיזבאללה. השנייה, מאז נסיגת צה"ל, רישת ארגון הטרור את המקום בשורה ארוכה של בונקרים תת־קרקעיים שמנעו מצה"ל להתקדם בלחימה.

הימים הראשונים של מבצע קורי פלדה היו מוצלחים במיוחד. כוחות צה"ל הצליחו לנקות את השטח מפעילי חיזבאללה, תוך מספר היתקלויות מול המחבלים, אך ללא נפגעים לכוחותינו. אחרי היומיים המוצלחים, המחשבה הראשונית של ראשי הצבא הייתה לסיים את המבצע בשורת ההישגים הללו, ולצאת מהכפר. הפקודה כבר ניתנה, והכוחות החלו להתארגן לחזרה לשטח ישראל, אלא שבאמצע הלילה, ב־26 ביולי, ראש חודש אב, ניתנה פקודה הפוכה - להמשיך את התמרון לעומק הכפר, וזאת במטרה להמשיך לנקות אותו ולרשום הישג גדול יותר.

בשעות הלילה המאוחרות החלו כוחות צה"ל לנוע בתוך הכפר, כאשר גדוד 51, הגדוד שבו שירת עמיחי, היה האחרון בסדר ההתקדמות. הפלוגה של עמיחי הייתה האחרונה להתקדם גם בתוך הגדוד, ומטרתה הייתה להתמקם בשלושה בתים, כל מחלקה בבית אחר. מאחר שהפקודה הגיעה בשלב מאוחר בלילה, הכוחות פעלו נגד השעון על מנת להיכנס לבתים לפני אור ראשון. הבית שעמיחי ומחלקתו היו אמורים להיכנס אליו היה נעול במנעולים כבדים שהקשו את הפריצה אליו. בזמן שחלק מהחיילים הלכו למחלקות האחרות כדי להביא לבנת חבלה, שאר המחלקה חיפתה עליהם מתוך המטעים שסביב הבתים. באותו שלב איש מהם לא היה מודע לכך שבאותו מרחב שבו פועלים חיילי צה"ל, נמצאים כ־80 פעילי חיזבאללה.

באור ראשון, הנגביסט של המחלקה שעליה פיקד עמיחי זיהה דמות הלבושה במדי חייל צה"ל, אך איננה חובשת קסדה. הנגביסט ידע שההוראות לחיילים הן ללכת עם קסדות כל הזמן, והחליט לירות צרור על אותה דמות. הירי ההוא היה רגע הפתיחה של הקרב, שנמשך 11 שעות רצופות.

"מיד אחרי הירי, פעילי חיזבאללה התחילו לזרוק רימונים לעבר הכוחות", משחזר אליעזר. "עמיחי נתן פקודה להסתער, התחיל לצאת לאיגוף ימני וניסה לעלות מהמטע התחתון למטע העליון. באותו זמן הוא חשב שמדובר בשלושה-ארבעה פעילים, כמו בהיתקלויות ביומיים הקודמים. הוא הוביל את הכוח לתוך המטע, כשהוא לא יודע שבין המטעים מפרידה חומה שמנעה את המעבר ונתנה לחיזבאללה את השליטה בשטח. תוך כדי התנועה קדימה בין המטעים הוא חוטף צרור ביד ומודיע בקשר שהוא נפגע. למרות הפגיעה הוא ממשיך להתקדם עד לחומה, ומנסה יחד עם החיילים שלו להשליך רימונים מעבר לה. חיזבאללה, שהיה ביתרון, השיב אש ורימונים. עמיחי נפגע מרסיסים של רימון בבטן וסבל מדימום כבד. הוא נפל שם".

מיד אחרי נפילתו של עמיחי לקח סמל המחלקה שמעון דהן פיקוד על החיילים, עד שהסמג"ד רועי קליין הגיע והתחיל לסדר את הלוחמים ולחלק הוראות. מאוחר יותר, גם דהן וקליין נפלו בקרב. במהלך הקרב נפלו ונפגעו חלק ניכר ממפקדי הפלוגה, מה שהוביל לכך שהלוחמים נלחמו תחת מפקדים שלא הכירו כלל. במשך 11 שעות נמשכו מאמצי החילוץ של ההרוגים והפצועים, כשבמקביל כוחות הגדוד, בסיוע כוחות נוספים, מחסלים כ־80 לוחמי חיזבאללה, שכ־25 מתוכם השתייכו ליחידות הקומנדו של הארגון.

"הגיבורים האמיתיים של הקרב הזה הם החיילים. שדרת הפיקוד היא זאת שנפגעה ראשונה, מהסמג"ד ועד הסמל. החיילים נלחמו בעצם בלי מפקדים, והם לא עצרו לרגע. הם ידעו בדיוק מה לעשות, לא היססו, נכנסו שוב ושוב לתוך המטעים כדי לחלץ את הפצועים וההרוגים, והכול תוך גילויי גבורה אדירים, כשהם יודעים שמדובר בשטח השמדה".

"להמשיך למרות הקושי"

אני רוצה לקחת אותך ליממה שאחרי, כשמודיעים לכם שעמיחי נפל. אתה יכול לשחזר את אותם רגעים?

"אני הייתי באותו זמן במטעי זיתים ליד היישוב. בבוקר שמעתי על הקרב, וידעתי שעמיחי נמצא שם. ידעתי שיש נפגעים והרוגים, אבל אתה לא חושב על זה שאולי אח שלך הוא אחד מהם. לאט לאט הגיעו שמועות על נפגעים, אבל עמיחי לא היה ביניהם. אבא שלי היה באותו זמן במילואים, ואחי יגאל היה בסיירת גולני בעזה. באמצע היום התקשרו לאבא שלי ואמרו לו להגיע הביתה. הוא התחיל לשאול שאלות ואז סיפרו לו שעמיחי נפגע ושהוא צריך להגיע הביתה. הוא נסע מהר הביתה, ובדרך התקשר לבתי החולים והבין שעמיחי לא שם. עוד לא הודיעו לו רשמית, אבל הוא חיבר את הדברים. כשהוא הגיע הביתה הוא עדכן שעמיחי נפצע קשה בקרב, ואז התחילו הרגעים הקשים. פתאום זה נופל עליך בעוצמה מאוד גדולה. אני זוכר את אמא שלי בוכה מאוד, וכולנו למעשה מנסים להבין מה בדיוק קורה. בשלב הבא הגיעו קציני העיר, וההורים שלי יצאו אחריהם. אחרי כמה רגעים הם חזרו פנימה, אבא מחזיק את אמא כשהיא בוכה. אחריהם נכנסו שלושה קציני העיר ועדכנו אותנו. האחרון שהגיע היה אחי יגאל, שעדכנו אותו בתוך הרצועה".

ומאותו רגע אתם הופכים להיות משפחה שכולה. מה בדיוק משתנה ברגע הזה?

"הכול. לאבד אח זה כאב עצום. חוסר שלא מרפה. געגוע שלא נגמר וקושי מאוד גדול. זה גרם לנו כמשפחה להתכנס יחד ולהתמודד יחד. ההורים שלי האמינו מאוד במחויבות להמשיך בחיים למרות הקושי הגדול. חודש אחר כך אחותי הבכורה התחתנה. אני ממש זוכר את אבא שלי אומר לפני החתונה שאנחנו נהיה שמחים בחתונה. למרות הכאב ולמרות האבל, אנחנו נשמח בחתונה".

14 שנים אחרי הקרב, אליעזר מסיים את תפקידו כסמג"ד 12 של חטיבת גולני. לו ולאשתו עמית יש שלושה ילדים. לגדול קוראים רעי עמיחי, על שם אחיו. הוא התגייס לגולני שנתיים וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה, ושירת בשורה של תפקידים בחטיבה. בעוד כשבועיים הוא צפוי להתחיל את תפקידו החדש כמפקד בית הספר של יחידת אגוז. הוא התנדב לחטיבה על אף היותו אח שכול.

היה לך ברור שתתגייס לגולני?

"מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה להיות קרבי. רציתי להיות לוחם ורציתי להגיע למקום שבו שירת עמיחי".

וההורים תמכו בהחלטה?

"הם תמכו. לאמא היה קשה, אבל היא לא הראתה לנו את הקושי. הבית כולו תמך".

עולה לך מדי פעם המחשבה שאתה בעצם ממשיך את דרכו שנקטעה?

"אני לא חושב שאני ממשיך את עמיחי. קודם כול, קטונתי מלהמשיך אותו. דבר שני, לכל אחד מאיתנו יש דרך משלו. עמיחי הוא בשבילי מקור של השראה וכוח לאורך כל הדרך. נכון שהיום אני לא יכול לדבר איתו, אבל הוא נמצא איתי בכל מקום ומשפיע על כל מה שאני עושה. בכל זאת, אני לא חושב שנכון לומר שאני ממשיך אותו".

במהלך מבצע צוק איתן לחם אליעזר יחד עם סיירת גולני בסג'עייה, באחד הקרבות הקשים של המלחמה. שבוע לפני המפגש שלנו התקיימו האזכרות לנופלים מהמלחמה. "המג"ד, הסמג"ד ומפקד הצוות שלי נהרגו בקרב בסג'עייה. מצאתי את עצמי תוך כדי הלחימה מחליף את צביקה קפלן, שהיה המפקד שלי, כקצין אג"ם", משחזר אליעזר.

אתה מוצא קו מקשר בין הקרב בבינת ג'בל לקרב בסג'עייה?

"בהחלט. העוצמה של חטיבת גולני לאורך כל השנים, הדבקות במשימה, החתירה למגע וההבנה שלא עוצרים עד שמכריעים את האויב, ובמקביל הלכידות ואחוות הלוחמים שהובילה את החיילים של עמיחי להיכנס שוב ושוב למטעים - את אותו דבר ראיתי בסג'עייה, וגם בפעילות המבצעית בשנה האחרונה כסמג"ד 12".

בימים אלה עוזב אליעזר בפעם השנייה את החטיבה שאליה קשורה משפחתו בקשרים הדוקים, אך הוא מתכנן לחזור אליה בעתיד בתפקיד בכיר יותר.