אל תשעה באב של שנת תש"פ נכנסו קהילות יהודיות רבות מתוך אבל שנמשך תקופה ארוכה יותר משלושה שבועות.
ברחבי העולם יהודים מתאבלים מרה לא רק על ירושלים החרבה, אלא על גם על מקדשי־המעט השוממים, על קולות התפילה שנדמו ועל יהודים רבים שמצאו את מותם במגפה העולמית.
"כשאומרים במגילה בתשעה באב 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה' - אנחנו מבכים את ירושלים, אבל אני מסתכל גם על מה שקורה כאן, במנהטן", אומר הרב אוריאל ויגלר מהקהילה היהודית בעיר.
"עשרות נפטרים ספגנו כאן. הרחובות השוקקים, בתי העסק שאנחנו מכירים כעמוסים לעייפה - פשוט שוממים. הרחובות הסואנים ריקים. בנינו בית כנסת חדש, מפואר וגדול עבור כל המתפללים. עמלנו עליו במשך שנתיים, והשקענו בו כמעט מיליון דולר. הספקנו ליהנות ממנו שלושה שבועות, ואז התחיל הסגר, ומאז הוא עומד שומם. נוסף על הקורונה, הרחובות כאן מוכים מההפגנות האלימות שידעה ארצות הברית. יש בציבור שלנו הרבה מאוד פחד, הרבה פאניקה.
''אנחנו מנסים להרגיע את הקהילה, להיות בקשר עם האנשים, אבל האווירה הזאת מאוד חזקה ומשמעותית פה. רוב היהודים יצאו ממנהטן, המשפחה שלי עברה למיאמי ואני מגיע לכאן רק לצורכי עבודה. ישראלים חזרו מזמן לישראל, ואחרים עברו לאזורים רגועים יותר בארצות הברית".
ויגלר מספר כי תחושת השממה מורגשת גם בתחומים נוספים. "לגן ילדים יהודי שנפתח פה כל שנה עם 60 ילדים - רשומים עכשיו 12 ילדים לקראת ספטמבר. אנשים עוזבים, וגם מי שנשאר לא יוצא מהבית. מסעדות החלו להיפתח, אבל אנשים לא מגיעים אליהן. אנחנו מנסים לתת תחושה שהכול פה בסדר, שיהיה טוב. לתמוך ולעודד. אבל הבדידות הופכת הכול לקשה יותר. אלה לא רק הנפטרים הרבים והפחד, זו העובדה שאי אפשר אפילו להתכנס יחד לתפילה, לשבת בבית הכנסת ולחוות את התחושות יחד. כשהיכולת הזאת איננה, כבד ועצוב יותר".
תפילות מטהרן
מדינה שהחלה לשוב לשגרה, אך הגל השני החזיר את הסגר בה, היא איראן. בקהילה היהודית בטהרן נפרדו בעת התפרצות הקורונה ממבוגרים רבים שלא עמדו בהדבקה ונפטרו. בתחילת ימי בין המצרים נסגרו בתי העסק, בתי הספר ובתי התפילה לכל הדתות בעיר המוסלמית. חכם ד"ר יונה חמאמי לאלהזאר בישר לאחיו יהודי העיר בכאב על הגבלות הקורונה של משמרות המפכה. במכתב שהפיץ בבתי הכנסת בטהרן נכתב: "בני דתנו היהודים היקרים וגבאי בתי הכנסת, בשל התפרצות הגל השני של נגיף הקורונה וקבלת תשובה חיובית מהבדיקות של כמה מחברי הקהילה - כל בתי הכנסת בטהרן צריכים להיסגר. אני מקווה שהאל ברחמיו האינסופיים יציל את כל העולם וכל בני הדת היהודית בתבל".
לדבריו הצטרף אב בית הדין המרכזי ליהודי איראן, הרב יהודה גראמי, שכתב: "בתנאים הקיימים - תפילה במניין גורמת לסכנת נפשות ועבירה על ציווי 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. כל התקהלות בבית הכנסת היא חטא, וסכנת חיים לרבים. אנשים שמחויבים לומר קדיש יכולים לוותר על כך, ולהעלאת נשמות יקיריהם מוזמנים לתת צדקה וללמוד יותר תורה. בתקווה לבריאות ורפואה שלמה לכל בני האדם בעולם".
וגם במקומות שבהם החלה חזרה מסוימת לשגרה, החלו להתברר במקביל גם ממדי האסון. "אנחנו נכנסים לתשעה באב עם פחות קינות, כי זמן התפילה הוא מוגבל, אבל עם תחושת אֵבל אמיתית וכנה", מספר בשיחה עם 'בשבע' הרב פנחס פונטורלו, רכז חברתי בבית הספר היהודי במדריד, העיר המוכה ביותר בספרד ואחת המובילות ברחבי אירופה במספרי הנדבקים והנפטרים. "התקופה שעברנו לא הייתה קלה בכלל. נכנסנו לסגר במדריד יומיים אחרי פורים. שיעור החולים, ואיתו היקף הנפטרים, זינק במהירות. כל יום שמענו על אדם אחר שאנחנו מכירים שנדבק או נפטר. השכנים שלנו בבניין נדבקו, והמון מכרים הלכו לעולמם. היו מבוגרים שנפטרו בבתים שלהם בתחילת ההתפרצות ספגנו מכה קשה. עוד מההתחלה היינו בקשר עם התלמידים וההורים, עשינו פעילות בזום וחלקנו יחד קשיים וחוויות. עכשיו אנחנו חוזרים לשגרה באופן שלא ברור מה יהיה מחר. נערכים לפתיחת שנת הלימודים, אבל לא ברור אם זה יקרה, כי הגל השני הולך וצובר תאוצה. המספרים שוב עולים.
"יש פה אֵבל, זה מה שמורגש באוויר. החברה קדישא סיפרו שלא הייתה להם אף פעם תקופה שבה היו כל כך הרבה פעמים בשבוע בבית הקברות. עד שהתחלנו לחזור לשגרה, אנחנו נכנסים לבית הכנסת בנוכחות מצומצמת, כולם עם מסכות ולזמן מוגבל. יושבים רחוקים אחד מהשני, מבטלים המון חלקים מהתפילה כדי לצמצם את הזמן באולם. אין שירים, אין פיוטים, דבר תורה בשבת מקסימום חמש דקות. אז אין מנהגי אבלות של בין המצרים, ואין אבל מסורתי כמו בכל שנה, אֲבל יש אבלות וצער כבדים מאוד שמורגשים באוויר. על ירושלים, וגם על מה שעברה הקהילה שלנו. ואפילו את האבל הזה אי אפשר לחוות יחד".
האנטישמיות הישנה
במדינות שבהן שבה השגרה התעוררו הקהילות היהודיות לאתגרים חדשים, ספיחים מהתפרצות הקורונה. נעמי דיסני, תושבת רומא המשמשת כנשיאת איחוד הקהילות היהודיות באיטליה, מספרת על ההתמודדויות החדשות שטרם חוותה כמותן בתפקידה.
"חזרנו לשגרה", היא מספרת, "אחרי תקופה שאיטליה הייתה סגורה ומסוגרת וספגה לא מעט מתים וחולים, ואז הבנו מה המציאות החדשה שאיתה אנחנו מתמודדים. הקהילות היהודיות כאן, שמונות בסך הכול כעשרים וחמישה אלף יהודים, נותנות בכל השנה סיוע לחברים, ועכשיו הצרכים משתנים וגדלים. יש צורך ביותר עזרה לנזקקים, לחולים ולקשישים, ומנגד יש פחות חברי קהילה שיכולים לתרום ולשלם דמי חברות. יש משפחות שצריכות עזרה, מובטלים שמחפשים עבודה, וצורך ביותר מעורבות שלנו.
"האתגר הנוסף שלנו הוא העניין היהודי. בשל מגבלות רשויות הבריאות, קשה מאוד לאסוף את הנוער לפעילות, להרים מחנה קיץ או קייטנה. אם ילד יהודי בישראל לא הלך למחנה קיץ שנה אחת - היהדות שלו לא הפסידה כלום. כאן זה אומר שהמסגרת היהודית השנתית שלו איננה, התקופה שבה הוא עם עוד יהודים ומדברים על יהדות וחיבור לשורשים. יש ילדים שזו ההכנה לבר המצווה שלהם. ואם שנה אחת המסורת תיפסק - לא בטוח עד כמה היא תחזור בשנים הבאות. זה דבר שאנחנו מנסים להתגבר עליו דרך קייטנות זום, ונראה עד כמה זה יהיה יעיל.
"אתגר נוסף שמתרגש עלינו הוא העלייה בהתבטאויות אנטישמיות. בגלל הגל השני בישראל, תנועות קיצוניות מצביעות עלינו ואומרות 'הנה היהודים, מפיצי המחלות, באו להדביק גם אותנו ולפגוע בנו'. זה קורה באיטליה ובעוד מקומות בעולם, באחדים יותר ובאחרים פחות. זו נקודה נוספת שעולה לפתחנו, וגם בה אנחנו משתדלים לטפל בלי ניסיון מקדים".