איילת נחמיאס ורבין
איילת נחמיאס ורביןצילום: אנדי מקינטייר/TPS

לראשונה בחיי החלטתי לצום בט׳ באב. אני מרגישה שניסיתי כבר הכל כדי לוודא שילדיי יוכלו לגדול באותו מקום מלא תקווה ויופי שאני גדלתי בו. מקום שהייתה בו אחדות מבלי שאי פעם הייתה בו אחידות.

כח״כית זה היה הדבר הכי חשוב עבורי-נסעתי בראש וראשונה למקומות שבהם לא הסכימו איתי, הושטתי יד נאבקתי בקולות מתוך המחנה שלי שחשבתי שפוגעים בסיכוי לחיות כאן יחד,שילמתי מחיר שהייתי נכונה לו כי חשבתי שיריבות פוליטית זה בסדר, אבל לא מלחמת אחים.

נאמתי, דיברתי, צעקתי, נפגעתי, כנראה גם אני הכאבתי. אבל מראות הימים והשבועות האחרונים לא יוצאים לי מהראש והדמעות חונקות את גרוני.

הבוקר קמתי וידעתי שאצום. בצהריים אחרי כל מה שהתרחש ברשתות ובכנסת, הבנתי שהדבר היחיד שלא עשיתי עד כה הוא לצום בט׳ באב.

אני פשוט כבר לא יודעת איך להתחנן על חיינו כאן והעתיד אפילו לאישה אופטימית כמוני, נראה מפחיד. שמעתי קודם את רחלי פרנקל האהובה, אמו של נפתלי ונזכרתי איך הובלתי בחסותו של יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין מאות אנשים גדשו את אולם שאגאל כדי לדבר על איך ״עושים״ אחדות;

הקמתי ערוץ טלגרם עם יהודה גליק שבו התכתשנו לעיתים קרובות אבל המטרה לא משה מאיתנו. הימים האלה איומים.

אז החלטתי לצום כי חוץ מלהאיר פנים רוב הזמן לרוב האנשים, ולהגן על מי שמבקשים לממש את זכותם הדמוקרטית להפגין, אני לא מצליחה לגרום להבין שאנחנו על הקצה, ממש על הקצה. אולי לא אדקדק במצוות כמו אחרים אבל תדעו שמתי מכל הלב ומכל הפחד.

ועוד דבר קטן. הצטרפו לאיזשהו שיח של ט׳ באב איפה שלבכם יקח אתכם. אני אהיה בלילה שמוביל ידידי הרב שי פירון. אל תגידו יום יבוא הביאו את היום ונרבה תקווה. אי אפשר ככה יותר.