הרב ד"ר אוריאל טויטו
הרב ד"ר אוריאל טויטוצילום: אורות ישראל

המשנה במסכת תענית (פ"ד מ"ו) מונה חמישה דברים שאירעו את אבותינו בט' באב: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר... ".

העמדת חטא המרגלים, שבגינו נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, בראש הרשימה, לא באה רק מפני היותו הראשון מבחינה כרונולוגית, אלא גם מפני שהוא שורש לכל מה שארע בעקבותיו, כדברי המזמור בתהילים (מזמור קו):

(כד) וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: (כה) וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה': (כו) וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: (כז) וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת [=בגלות].

ולכן עמידה על הסיבות לכשל בחטא המרגלים, יביא לתיקון של החורבן והגלות. נעמוד על שני לקחים העולים מסיפור חטא המרגלים. בערוב ימיו, בפרשת דברים, חוזר משה רבנו ומגולל את סיפור המסע במדבר. הוא מדלג על סיפור יציאת מצרים, ופותח בציווי ה' לעזוב את הר סיני [=שם חנו ישראל כמעט שנה שלמה] וללכת אל ארץ ישראל. אז הוא עובר אל חטא המרגלים. באריכות מתאר משה את סיפור המרגלים. ויש כמה הבדלים בין הסיפור שבספר דברים, לסיפור שבספר במדבר. בספר במדבר, תולה הכתוב את החטא במרגלים, שהסיתו את העם נגד הציווי לעלות לארץ.

אולם בספר דברים מאשים משה רבנו את העם כולו (דברים פרק א):

(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: (כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

משה מתאר את עדות המרגלים (פס' כה) ומיד את תגובת העם (פס' כו). את דברי הסתה של המרגלים נגד הארץ, הוא כלל לא מזכיר. ללמדנו, שלא המרגלים אשמים אלא העם כולו. אילו היה העם איתן באמונתו בה' ובהבטחתו לתת להם את הארץ, לא הייתה דיבת הארץ שאמרו המרגלים נכנסת באוזניהם. ואולי אפילו לא היו המרגלים מעיזים לומר את שאמרו. מסתבר שהמרגלים העזו לצאת כנגד משה וכנגד ציווי ה', מפני שידעו שהעם יעמוד מאחוריהם.

ההנהגה היא שיקוף של העם, וכשהעם מגלה חולשה, ההנהגה הולכת בעקבותיו. במקרה כזה, לא יהיה נכון בסופו לדבר להאשים רק את המנהיגים, או רק את המרגלים, משה רבנו מלמדנו שגם לנו, העם שבשדות, יש אחריות. החובה למשוך את העם קדימה, ולהוביל לחיים של אמונה וביטחון בה', תלויים גם בכל אחד מאיתנו. לא רק במנהיגי העם.

הבדל נוסף בין הסיפורים הוא תגובת משה לטענות המרגלים, ולבכי העם בעקבותיהם. בספר במדבר משה לא אומר דבר. הוא נופל על פניו, וכלב ויהושע הם שעונים לעם, במקומו. בספר דברים מובאת תגובת משה (דברים פרק א, כט): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם: לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם". דווקא ממרחק מתבלטת העובדה שמאחורי כל הטענות של המרגלים ושל העם [=שבוודאי היו להם הסברים מפולפלים מדוע לא להיכנס לארץ, למרות צו ה'] עומד הפחד. את הביטוי "לא תערצון" מפרש ראב"ע , וכן נראה מרש"י: "לא תפחדון". הסכנה הגדולה היא, כשהפחד הופך להיות אידאולוגיה. כשבמקום להתמודד עם הפחד, עוטפים אותו בנימוקים אידאולוגיים, המצדיקים את הכניעה לפחדים.

ומכאן לתיקון. משה רבנו מספר זאת לעם הנכנס לארץ, לא כדי להזכיר את העבר, אלא כדי לתקן אותו. לחנך את העם הנכנס לארץ, שהכניסה לארץ ישראל מותנית בתיקון שני הדברים הללו: כל אחד צריך לקחת אחריות, ולא לסמוך על המנהיגים בלבד. ובנוסף, לא להיכנע לפחד. להתמלא בגבורה ואומץ נגד אויבי ישראל ולהיות מוכנים להכות בהם, למרות הסכנה שבדבר. הגבורה לצאת לישועת ישראל היא התיקון האמיתי לחטא המרגלים, שבזכותו אנו זוכים לביטול הגלות שהחלה בט' באב, ולחזרה לארצנו.

הרב ד"ר אוריאל טויטו, מרכז התמחות לתנ"ך במכללת אורות ישראל