נווה דקלים
נווה דקליםצילום: יגאל דילמוני

השתתפתי בתפילת הנעילה. זה לא היה ביום כיפור אלא ביום חול רגיל ועצוב. הייתה זו התפילה האחרונה בבתי הכנסת בנווה דקלים בגוש קטיף - יומיים לפני עזיבת צה"ל. תשס"ה.

נסעתי מהשומרון בדרך הארוכה והמוכרת, דרך שדרות, צומת סעד וצומת גמא עד למחסום כיסופים הוותיק. קבוצה של פעילים, רבנים, ותושבים התכנסו שם ועלינו יחד על אוטובוסים כדי להיכנס לגוש קטיף. בפעם האחרונה.

כבר בתחילת הנסיעה הבחנו בשינויים שמתחוללים. נראה היה שהדיונות חשו את שאנו עוזבים והתחילו לטפס על הכביש בציר כיסופים. עברנו בין משאיות וכלים צבאיים לרוב ובצומת הגוש התחילו לצוץ מראות ההרס הראשונים. החממות הקרועות של נצר חזני, תילי אבנים של בתי המושב קטיף וגני טל, והמלון שבלט מרחוק מהכביש הקסום לאורך הדיונות והדקלים היפיפיים.  

בכניסה לנווה דקלים מול תחנת הדלק עוד עמד השלט היפה עם שם היישוב על המדשאות הירוקות באי התנועה. האוטובוס עצר במרכז המסחרי מול משרדי המועצה האזורית חוף עזה.

ההלם ניכר על פני כולם. שום דבר שראינו בחיים לא השתווה למה שראינו שם. נווה דקלים – הישוב המרכזי והשוקק של הגוש שהיה מלא בעשייה ושמחת ילדים, הפך לחורבות. בתי היישוב הפכו לערימות אבנים ועפר, זבל נערם ברחבה המרכזית, ניירות התעופפו ברוח, שיירים של ארגזים ממשרדי המועצה פזורים בכל פינה, מיטות וארונות זרוקים בצד הדרך, תחושת שיממון ועזובה. חורבן.

בית הכנסת המרכזי היה בולט בנוף. לא רק בגלל גובהו, אלא בעיקר משום ששאר הבתים היו הרוסים ושוכבים על האדמה בערימת בטון ובלוקים. צעדנו לעברו. גם למי שמורגל בניווט היה קשה למצוא את הדרך ברחובות המוכרים כאשר אין בתים. הולכים ברחוב בין גלי אבנים, שבילים הרוסים, אופני ילדים זרוקים בצד, בובה ליד עץ עקור מהשורש, והמון שקט, כמו בלוויה. מראה אפוקליפטי ועצוב.

בית הכנסת השרה אווירת נכאים. כל חיפויי הקירות הוסרו, ארון הקודש פורק, בטון חשוף וקירות ערומים באולם חסר שולחנות וכיסאות. הרב חנן פורת ז"ל עלה למה שנשאר מהדוכן, בתפילה ודרשה מרטיטה את הלב. כולנו דמענו. זו לא הייתה תפילת נעילה – זו הייתה תפילת קריעה. תפילה שקורעת את הלב, בוקעת את הגג וכחץ שלוח מגיעה לרקיע.

עליתי לגג לתצפת על האזור, על נווה דקלים העזובה והרוסה, על הריסות בתי המושב גדיד הסמוך. הרגשתי חובה לצלם ולתעד. למען ידעו הדורות הבאים.

בסוף התפילה נשאר קצת זמן להסתובב. צעדנו כמה חברים יחד, בצעדים איטיים של אבלות, בין השברים וההריסות. הרגליים לקחו אותי לכיוון הדיונות ליד אזור התעשייה, לא רחוק מהבתים האחרונים של חאן יונס, שם עמד פעם קראוון שהיה הבית הראשון שלנו כזוג צעיר. ישיבת ההסדר ימית הסמוכה הייתה בולטת מאוד בנוף העצוב. מגן-דוד ענק, עומד שומם ובודד בין החולות הזהובים. בתוך ים ההרס מסביב הוא הציג בגאווה את הציונות והאמונה של אנשי חבל ימית ותושבי גוש קטיף. כמו מדינת ישראל במזרח התיכון.

הזמן דחק. נפרדנו בלב קרוע מנווה דקלים ובדרך עוד הספקנו לראות מנופים מפרקים את גשר כיסופים ליד האורחן.

ככה היה נראה חורבן מעשה ידיה של מדינת ישראל לפני 15 שנה. דמיינו לעצמכם כמה קשה היה חורבן מעשה ידיה של רומי לפני 2,000 שנה.

באוטובוס השקט החוצה התכנס כל אחד בתוך מחשבותיו. הכרנו את גוש קטיף אבל אף אחד לא האמין אי פעם שנראה אותו כך.

מדרש חז"ל על ר' עקיבא על השועלים המהלכים בין הריסות בית המקדש בהר הבית מעולם לא היה כל כך מציאותי, ובלב של כולנו עלתה השאלה - מתי נשוב?